דף הבית>שיעורים>אמונה ומחשבה>בין הקוף של קפקא לקוף הקדוש
img
הרב שראל רוזנבלט

בין הקוף של קפקא לקוף הקדוש

הרב שראל רוזנבלט

ספר יצירה נחשב לאחד מספרי האיזוטריקה החשובים במסורת תורת הסוד היהודית. הוא קרוי כך כי כתוב בו כיצד נברא העולם. אין הוא עוסק ביסודות הפיזיקליים והכימיים שמרכיבים את העולם אלא ברוחניים, באותם סודות גנוזים שמהם נבעו היסודות הכימיים. יסוד הבריאה  יש מאין.

שמו המבטיח של הספר, הלשון החידתית שבה הוא כתוב, כמו גם ייחוסו לאברהם אבינו, היקנו לו מעמד רם ונישא לאורך הדורות, והוא זכה לפירושים רבים. חכמי ישראל הבינו שמדובר כאן לא רק בסיפור היסטורי, אלא בארגז כלים שמבהיר כיצד ליצור בעולם המעשי. בתלמוד הבבלי , למשל, מסופר על האמורא רבא שברא אדם (סנהדרין סה ע"ב). רש"י מסביר שאת הידע רכש רבא מספר יצירה, ושמדובר בהעמקה בצירופי האותיות שמהן מורכב העולם. זהו ביטוי לעמדה רוחנית, אשר לפיה ספר יצירה מכיל את סודות היקום וכי מי שזוכה להבינם יוכל  לברוא וליצור אדם בדיוק כפי שעשה רבא. הספר עוסק לא רק בתיאור בריאת העולם, אלא בטיב העולם והקשר הרב ממדי והנסתר שקיימים בו. כך, למשל, כל אות קשורה לנקודת זמן אחרת, והללו קשורים בקשר אינהרנטי למצב המנטלי של האדם ולאיברים בגופו.

 

מה אומר ספר יצירה על חודש אדר ?

לגבי חודש אדר נכתב בספר יצירה כך:

המליך אות ק' בשחוק,

וקשר לו כתר,

וצרפן זה בזה,

וצר בהם דגים בעולם

ואדר בשנה,

וטחול בנפש זכר ונקבה. (פרק חמישי, משנה י')

אין במסגרת דברים זו יכולת לטפל בכל המוטיבים השזורים כאן. נסתפק בקשר שיש בין חודש אדר לאותקוּף ולצחוק. האות קוּף היא אות טעונה. כבר בזוהר אנו קוראים על ראיית אות זו כמחקה את האות ה' אשר מסמלת את שמו של הקב"ה. הקוּף מסמלת אם כן את אלמנט ההתחזות למקור, ההתחזות להתנהגות קדושה.

ר' צדוק הכהן מלובלין, שהיה מגדולי האדמו"רים של חסידות בפולין (נפטר בשנת 1900), מפרש על דרך קבע את סודותיו של ספר יצירה על מהות החודשים. ר' צדוק יורד לעומקם של דברים ומעניק להם מובן קיומי. כדי להבין את דבריו לאשורם ניעזר בפרנץ קפקא. ר' צדוק אמנם לא הכיר את קפקא, אך הרעיונות שקפקא ביטא בצורה חדה וחריפה, היו קיימים בעולם מימים ימימה.

 

קפקא, האדם והקוף

בסיפורו 'דין וחשבון לחברי האקדמיה' , מותח קפקא ביקורת נוקבת על חברי האקדמיה ועל כל החברה האנושית. הסיפור עוסק באדם שתופס עצמו כקוף. הוא למד את כל הנימוסים החברתיים ובעצם הוא מתנהג כאדם לכל דבר ועניין. אדם זה מותח דין וחשבון לחברי האקדמיה שמעריכים את היתרון האנושי שלהם יותר מדי ושוכחים את זהותם המקורית – קופים.

קפקא מסתכל על ההתנהגות האנושית בלעג. קורא לכולם קופים. אנחנו מחקים את עצמנו ולומדים להתנהג כמו 'אנשים', אך אנחנו לא עצמנו. למעשה, אין 'עצמנו'. אין איזו איכות מהותית מיוחדת לאדם על פני בעלי החיים. אדם הוא למעשה קוף מנומס שלמד כיצד להתנהג. קפקא מסיים את סיפורו בכך שאיש האקדמיה מגיע לביתו, מוריד את בגדיו, נמצא עם אשתו כאחד הקופים, מכבה את האור ושוכב לישון. ובמקום הזה, כפי שקפקא מרמז, אין כל הבדל בין אדם לקוף.

 

אם כן, מיהו האדם ובמה הוא מתייחד? התשובה הפשוטה והטריוויאלית תהיה שהאדם ניחן ומיוחד במודעות שלו, בהכרה שלו. ברם, קפקא רואה את המודעות האנושית לא כאיכות מהותית לאדם, אפילו לא כתהליך למידה שמכיל היבט דיסקורסיבי הכרתי. המודעות שלנו היא לא יותר מאשר חיקוי. איננו יותר מקופים. עיקרון דומה עולה  גם בסיפורו 'הגלגול'. קפקא מספר על אדם שקם יום אחד בבוקר ומגלה שהוא ג'וק. כלומר,  הקיום האנושי על פי קפקא נזיל ולא מוגדר. גם אדם מודע ומשכיל יכול יום אחד לקום בבוקר ולגלות, שבינו לבין הג'וק אין הבדל משמעותי.

דברים אלו של קפקא מאיימים על הקיום היום יומי שלנו. שהרי, הכוח המניע של האדם תלוי בדרך שבה הוא תופס את עצמו; בדרך שבה החברה בוחנת אותו. המעשה הכלכלי והאינטלקטואלי, זה שמזין את היצירה האנושית, מונע מן התשוקה היסודית של האדם למשמעות וכוח חברתי. קפקא שומט את הקרקע מתחת לכל אלה ומציגם באור מגוחך.

 

בין הגחכה, הומור וקלות ראש

ההומור והצחוק האנושי נובעים מתוך האבסורד. קומיקאי טוב הוא זה שמצליח לשקף לאנשים היושבים מולו את עצמם ולהכניס את התנהגותם לתוך הקשר אבסורדי. כך נשברים  קווי המציאות, המסגרות המתוחמות והרציניות  שעל פיהן אנו חיים. זהו בדיוק המקום שמתוכו בוקע הצחוק. בדיחה טובה היא זאת שמצליחה להפתיע בכך שהיא שוברת את הלינאריות המחשבתית שלנו.

האבסורד אם כן, יעיל רק בתנאי שהוא מופיע במידה. כאשר הציניות הופכת להיות חוויית החיים הבסיסית קל להידרדר לדיכאון ולייאוש הקפקאי, ולהפוך את החיים לחסרי משמעות.

 

צחוק מוגבל בעולם הזה

התלמוד במסכת ברכות (לא ע"א) אומר שאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. חז"ל תובעים מהאדם להתפלל בכובד ראש, ללא שחוק וקלות ראש. השחוק (ולא מדובר כאן בשמחה, אלא בסוג של ציניות) נתפס כאלמנט שמאיים על המערכת הדתית; על הקשר שבין האדם לבוראו. הציניות העוקצנית הטמונה ביסוד השחוק. קלות הראש מאיימת על כל אירוע רציני, משום שהיא תמיד יכולה להראות את הגיחוך שבחוסר האונים האנושי, את השעשוע שמתעורר כשבשר ודם מוצא עצמו משוחח עם איזו ישות רוחנית המכונה 'מלך מלכי המלכים'. ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות.

 

ציניות מאיימת על הדת

החשש מפני השחוק נובע דווקא בשל המודעות לארעיות של הקיום האנושי, ובהיותו סובייקטיבי ורלטוויסטי. ע"פ פירושו של הרמב"ם, האכילה  מעץ הדעת גרמה למעבר מתודעה של אמת ושקר, לתודעה של טוב ורע; מתודעה מוחלטת, שיודעת באופן אובייקטיבי מה אמת ומה שקר, לתודעה סובייקטיבית, שבה כל אדם מודדעל פי ראות עיניו : מה טוב ומה רע.

דווקא במצב קיום חדש זה, אשר הוודאות לא מגיעה עוד  מתוך בהירות פנימית, אנו מנסים להתנהל על פי מערכות חיצוניות, ולמעשה הופכים  חקיינים. זהו ניסיון מתמיד של הנפש לקנות קיום משמעותי ורציני. הנחש פיתה את חוה לאכול באמצעות אשליה.  'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' – הבטיח לה. המגלומניה האנושית שרוצה להיות הבורא; לדעת באופן מוחלט ואובייקטיבי מה טוב ומה רע. קפקא יוצא נגד התפיסה הזו, בציניות האופיינית שלו ואומר לאדם : לא רק שאינך אלוהים, אינך יותר מחיקוי !

תפיסה זו אורבת לקיום הדתי והחברתי מעבר לפינה. בדרך זו אפשר לחלל כל חוק, דתי או חילוני. כל התנהלות אנושית היא בסך הכול חיקוי. האדם, לפי קפקא, נותר קוף כשהיה.

 

"קוף אחרי אלוהים" חודש אדר לפי ספר יצירה ור' צדוק מלובלין

בניגוד לחשש מפני שחוק וקלות ראש בעולם הזה, שמור לו לצחוק מקום של כבוד לעתיד לבוא. דוד המלך אומר בתהלים: "אז ימלא שחוק פינו". יחס זה לשחוק איננו נובע רק מטראומת חורבן בית המקדש, אלא יש כאן, כאמור, ביטוי להבנת עומק הסכנה הטמונה בצחוק.

על פי הבנה זו, יוצא אפוא שחודש אדר, המתייחד באיכות הצחוק שבו, מהווה הצצה לתודעה האנושית כפי שהיא תהיה לעתיד לבוא. אותו מצב תודעה שמפרק במידה מסוימת את המערכת הדתית/אנושית הנורמטיבית. לפי ר' צדוק הכוהן מלובלין,האות קוּף שניצבת בבסיס הרוחני של חודש אדר (עפ"י ספר יצירה), מסמלת את הקוף (Monkey) בכבודו ובעצמו. חודש אדר הוא החודש שבו אנו מסתכלים בעיני האבסורד על הקיום האנושי; מזהים את הצד הקופי שבו, את היותנו בעלי-חיים שמחקים ומנסים להיות משהו אחר. השאלה הגדולה שמעמיד ר' צדוק בפנינו בתורתו הנפלאה על חודש אדר היא : איזה מין קוף אנחנו? או יותר נכון : את מי אנו בוחרים לחקות:

 

קוף קדוש

"וזה הענין שנוצר החודש באות ק' על דרך מה שאמרו 'אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם' והוא שעל זה נברא האדם דייקא לעשות מעשיו כקוף להיותם דומים כביכול למעשה השכינה כמו שאמרו שהקב"ה מקיים ומשמר מצוותיה של תורה תחילה וכמפורש בטעם מצות שבת 'כי ששת ימים… וינח ביום השביעי… וכתיב, והלכת בדרכיו וגו' ואיתא מנין שהקב"ה מניח תפילין וכו' ועל זה אמרו קו"ף קדוש" (פרי צדיק, לראש חודש אדר,ב).

התלמוד הבבלי (בבא בתרא נח ע"א) אומר שאדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. ר' צדוק מסביר שהכוונה איננה רק שהערך של אדם ביחס לבורא דומה ליחס בין הקוף לבין האדם, אלא יש להבין את הקוף במלאות סמנטית; כמו שהקוף מחקה את האדם, כך האדם מחקה את השכינה, כלומר את התנהגותו של הקב"ה. בכיוון זה אנו מוצאים מדרשי חז"ל רבים שמטעימים את המצוות בכך שהם בעצם פעולות שהקב"ה בעצמו מקיים – 'והייתם קדושים כי קדוש אני'.

אימוץ שלא מוטל בספק של דרכי התנהגות הא-ל וקיומם בפועל מהווה את הסימן לברית שכרותה בין אדם לבוראו. זאת ועוד, לפי ר' צדוק, המודעות על כך שמעשי האדם הם לא יותר מחיקוי, משחררת אותו מהאשליה הכוחנית האנושית. האדם מכיר בחיסרון שלו, אך דווקא כך הוא מצליח להשתחרר מעצמו. השחרור העצמי מאפשר גם להתגבר על האנוכיות והסובייקטיביות  האנושית. כך ניתן לבחור תכנים אלוהיים לחיקוי.

 

האמון של הבורא באדם לפתח ולפרש את התורה

לאחר תהליך של התעלות מעל העצמי האנוכי, כאשר האדם יצליח לחזור אל טבעו הסובייקטיבי ('עץ הדעת טוב ורע', ולא 'אמת ושקר') כאשר אישיותו תואר ותתמלא בחיקוי המזוקק ביותר (שמתגלם בקיום המצוות), אז יגיע שלב החירות לפתח ולפרש את התורה. היכולת ליצור תורה שבעל-פה, זו שמעצימה ומפתחת את התורה האקסיומטית והכתובה לנוכח הפרקטיקה של הקיום האנושי, מהווה ביטוי לחלקו של הבורא בהסכם (ברית) שבינו לבין עם ישראל. חירות זו היא ביטוי לאמוןשנותן הקב"ה בכבודו ובעצמו, בשונה מעמדת קפקא, לפרשנות אישית וסובייקטיבית של האדם.

ר' צדוק מחיל את האנלוגיה של הירח על תורה שבעל-פה; יכולתה של הלבנה להאיר נובעת מקבלת האור מהשמש. כך, היכולת של האדם להאיר את אור תורה שבעל-פה מתוך היצירתיות האנושית מותנית בקבלת האור מאת הקב"ה. קבלת אור זו אפשרית כאשר האדם בתחילה משתחרר מהאנוכיות שלו ומוכן לחכות, כקוף בפני אדם, את מעשיו של הקב"ה.

בחודש אדר אנחנו מתבוננים באומץ על ממדי החיקוי הקופי ביהדות. אנחנו מודים במבט ביקורתי ומפוקח, בקיומו של ההומור והצחוק שמזמנת המציאות הדתית. אנחנו מאמצים אפילו את ביקורתו של קפקא אל חיקנו לשעה קלה, אבל בו זמנית מישירים אליה מבט ואומרים לה : 'כן, נכון, אני קוף. אבל קוף קדוש'.

 

חודש טוב ושמח.

שנזכה להיות קופים קדושים.

 

שראל