דף הבית>שיעורים>חגים ומועדים>שבועות>הדין והאדם - ספירת העומר וחג השבועות
img
הרב שראל רוזנבלט

הדין והאדם - ספירת העומר וחג השבועות

הרב שראל רוזנבלט

 

 

 

בפרשת אמור מופיעה פרשיית ספירת העומר. פרשיה זו כוללת למעשה שלושה שלבים. בשלב הראשון, שהוא 'ממחרת השבת' מיד לאחר חג הפסח אנו מקריבים קרבן שעורים. השלב השני הוא ספירת הימים עד ליום החמישים. השלב השלישי הוא ביום החמישים בו אנו מקריבים קרבן חיטים.

 

כל אחד מן השלבים דורש את טעמו והסברו. מנחת שעורים הינה קרבן מיוחד שהרי מצינו רק שני קרבנות שבאים מן השעורים – העומר ומנחת סוטה. כמו כן, ספירת חמישים הימים זוקקת ביאור ובעיקר לאור הדמיון הרב שיש בינה לבין היובל שהרי גם שם אנו סופרים חמישים שנה כאשר שנת החמישים הינה שנה מיוחדת. הקרבת מנחת חיטים בחג השבועות אף היא ייחודית במינה שכן מן הסולת מכינים חלות חמץ ואותם מקריבים על גבי המזבח – הוראה זו של התורה עומדת בניגוד גמור לאיסור המפורש הקיים בשאר השנה להקריב חמץ על גבי המזבח – "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב,יא).

 

שֵעוֹרים – מאכל בהמה

 

המשנה במסכת סוטה עומדת על כך שקרבן משעורים קיים רק במנחת סוטה, דהיינו מנחה שבאה כחלק מתהליך הבדיקה שלה בבית המקדש, ובמנחת העומר. כבר במשנה רבן גמליאל מציין ששעורים הם מאכל בהמות ומציין בכך שמעשה הסטייה הינו מעשה בהמי.

 

דברים אלו מלמדים אותנו על כך שגם מנחת העומר עומדת כנגד הצד הבהמי של האדם. אותו צד שמבטא שהאדם איננו מתוקן בדרך-ארץ שלו, במידות שלו וכך הוא מתנהג ומתנהל בחייו הפרטיים והחברתיים. ספירת העומר אם כן מתחילה במנחת שעורים ומסתיימת במנחת חיטין שהוא מאכל אדם. במובן הזה ספירת העומר מבטאת מהלך שהאדם עובר ממצב 'בהמתי' למצב בו הוא חי כ'בן אדם'. הבינה של האדם, זו שמבדילה אותו מן הבהמה, מתבטאת בראש ובראשונה בדרך ארץ ובמידות של האדם. ספירת העומר כמטרימה את יום מתן תורה מבטאת בעצם את הרעיון שדרך ארץ קדמה לתורה. דהיינו את התפיסה לפיה יש לבנות קומת אדם טבעית-נפשית-מוסרית כתנאי לבניית קומת הנשמה האלוקית של האדם הקשורה בתורה האלוקית.

 

עשרים וארבע אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא, אך כיון שלא היו מתוקנים במידות שלהם ולא נהגו כבוד זה בזה מתו כולם במגפה. ללמדנו שאין זו רק המלצה להקדים דרך ארץ לתורה אלא זהו תנאי הכרחי.

 

ספירת העומר והיובל – נקודת החירות

 

ההשוואה בין ספירת העומר ליובל מתבקשת שהרי גם לגבי היובל מצוה התורה שיש לספור ארבעים ותשע שנים ולקדש את שנת החמישים (ראה ויקרא כה). בחז"ל אנו מוצאים גם זהות הלכתית ביניהם. הרמב"ן מוסיף ואומר שלא רק זהות הלכתית יש בין השניים אלא גם טעם משותף להם:

 והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן "תספרו חמשים יום". (רמב"ן ויקרא כג, טז) 

 

שנת היובל היא שנת הדרור – 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה'. בשנה זו זוכה האדם להשתחרר ממחויבויות המגבילות אותו והוא חוזר למצב בראשיתי: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו"(ויקרא כה,י).

 

במקומות שונים קושר הרמב"ן בין המספר חמישים ביובל ובעומר ל'חמישים שערי בינה'. ע"פ מדרש חז"ל, ישנם חמישים שערי בינה כאשר ארבעים ותשעה מתוכם נמסרו למשה רבנו והשער החמישים נשאר טמיר ונעלם אצל הקב"ה. עבור הרמב"ן (ראו בהקדמתו לתורה) שערי הבינה הם היכולת של האדם להבין את העולם הגשמי ואת המימדים הרוחניים הקיימים במציאות וכן הכרת האדם על מורכבותו הפיזית והרוחנית. שער החמישים הוא הבינה האלוקית, ידיעת ה'. שמעל לכוחו של האדם להבין ולקלוט. ביום החמישים האדם נפגש עם הבלתי מושג והבלתי מובן. זהו מפגש בלתי-אמצעי עם הקב"ה.

 

נקודה טמירה זו שמעל המוגבלות של הטבע והאדם מתבטאת בחיי המעשה אשר בשנת היובל כביטול המחויבויות האנושיות וחזרת העולם לסדר אלוקי הנתון מראש.

 

בספירת העומר, יום החמישים הוא יומו של מעמד הר סיני. במעמד זה עם ישראל עומדים באופן גלוי וישיר אל מול התגלות הקב"ה.

 

עבודת המידות עומדת כתנאי הכרחי לחירות הרוחנית. זאת משום שמידות לא מתוקנות מביאות את האדם להתנהגות כפויה שמגיבה לסביבה מתוך מגננות ודחפים בלתי נשלטים. אדם שאינו בעל דרך-ארץ כלוא למעשה בתוך הכעסים, הדחפים, והאגוצנטריות שלו. החירות היא בעצם החירות של האדם מעצמו. או ליתר דיוק חירותו של האדם מהבהמתיות שבתוכו.

 

האדם השלם במידותיו הוא בעל היכולת להתנהג עם חבריו וסביבתו באופן מתוקן שנותן מקום של כבוד לזולת. יכולת זו היא שעומדת גם בבסיס הקשר בין האדם לאלוקיו משום שאז מסוגל האדם לתת מקום בתוכו גם לה' יתברך.

 

חמץ - הקרבן של חג השבועות

 

כאמור בראש הדברים, חג השבועות הוא הפעם היחידה בשנה שבו חמץ מוקרב על גבי המזבח. זאת, בניגוד לאיסור המפורש להקרבת חמץ הקיים בשאר השנה. כמו כן, קרבן זה בא מחיטים שהינו מאכל אדם. יצוא אפוא שספירת העומר שמתווכת בין פסח לשבועות מהווה מעין תהליך שבו אנו עוברים מאיסור גמור של אכילת חמץ לחיוב הקרבת החמץ על גבי המזבח, וכן מעבר ממאכל בהמות למאכל אדם.

 

 

 

את החמץ אנו רגילים לזהות עם 'יצר הרע', אולם לפי הרמב"ן יותר נכון לומר שהחמץ הוא 'יצר' שאכן פעמים רבות הוא מוטה לרע. בחמץ גלום הפוטנציאל 'לשנות את הטבעים' (ראה רמב"ן ויקרא כג,יז). היצר אם כן הוא היצירתיות, אותה יכולת של האדם לפתח את העולם ולהשפיע בו.

 

 בשפת המידות, יכולת השינוי והיצירה היא מידת הדין. הדין הוא הכח שתובע מהאדם ומהעולם להגיע למקום חדש, אחר, טוב יותר ועליון. כך, ניתן להבין את המדרש שאומר שהעולם נברא במידת הדין. כדי להצמיח וליצור משהו דרושה היכולת לראות את הפוטנציאל ולתבוע את מימושו. אולם, בסופו של דבר העולם לא היה יכול להתקיים אך ורק במידת הדין, בתביעה אין סופית, ועל כן שיתף הקב"ה את מידת הדין במידת הרחמים.

 

כח דין זה בא לידי ביטוי הן בהנהגה האלוקית והן בהתנהלות האנושית של האדם. מצדו של הקב"ה הדין הוא התביעה מאדם להתקדמות, השתפרות, ומימוש הפוטנציאל. כח אלוקי זה נמצא גם בתוך האדם ואותו אנו מרגישים ע"י תביעה עצמית פנימית. כח זה הוא שיוצר את החלומות שלנו ומצייר את התקוות והעתיד שלנו, שהם אלו שמהווים את היעדים שאליהם אנו שואפים. דין זה יכול להיות גם אותה תביעה שיש לנו מהזולת ומהחברה. בהיבט אחר, דין זה הוא הכח היוצר של האדם שאיתו הוא משכלל את העולם. גם עבודת המידות של ספירת העומר נעשית ע"י דין משום שזה הכח שתובע מאיתנו לצאת מהמצב הבהמתי שלנו אל עבר האנושי המתוקן.

 

ברם, כוחות אלו הם העומדים ביסוד ההיבריס האנושי, אותה גבהות לב ומגלומניה אנושית שבאה לידי ביטוי – בין השאר – במגדל בבל, כאשר האדם ביקש להנהיג את העולם במקומו של אלוקים. ונאמר זאת בשפת ה'ירוקים'- אותה עוצמה אנושית שמפתחת את הטבע ומנצלת את משאביו, היא זו שיכולה גם לזהם ולהחריב את העולם. אולם לא רק העולם עומד בסכנה אלא גם האדם עצמו. שהרי, אותם חלומות ושאיפות – שנובעים מכח הדין – ומקדמים אותנו, יכולים במקרים רבים גם ליצור בתוכנו תסכולים רבים. תסכולים שנובעים מכך שאיננו מגיעים אף פעם למקום האידילי שאליו אנו שואפים.

 

 

 

במשך השנה אין אנו מקריבים חמץ על גבי המזבח; אנו לא מעצימים את מידת הדין ושינוי הטבע אלא מדגישים אנו את מידת הרחמים שמאזנת את הדין. גם בספירת העומר איננו מקריבים חמץ משום שעבודת המידות והתקדמות האדם יכולה להיעשות בצורה בריאה ולא מתסכלת ושוברת דווקא ע"י שיתוף החסד והרחמים.

 

אולם, לאחר ספירת העומר, לאחר שהאדם איזן ושכלל את מידת הדין בשאר המידות, ובעזרתן התקדם מקרבן השעורים אל עבר קומת אדם מתוקן. כעת, בחג השבועות, אנו מקריבים חמץ על גבי המזבח. במילים אחרות, האדם נעשה שותף לקב"ה וכוחות היצירה האנושיים משתלבים בתוך היצירה האלוקית ומשלימים אותה. ע"פ זה ניתן להבין את דבריו של ר' מאיר אבן-סהולה, תלמיד תלמידי הרמב"ן, שמתייחס למעמד הר סיני והקרבת החמץ בחג השבועות:

 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה'. ובעצרת [כלומר, בשבועות] תורה שבכתב ותורה שבעל פה. 

 

מעמד הר סיני הוא לא רק מעמד של נתינת תורה שבכתב אלא הוא מעמד שבו נוכחת גם תורה שבע"פ.

 

במעמד הר סיני היה רגע מיוחד במינו שבו השתחררו עם ישראל מכבליו של יצר הרע ו'פסקה זוהמתן' (בבלי שבת קמו, ע"א).  אם ביציאת מצרים היו בני ישראל בני חורין במובן של השיעבוד הפיזי, הרי שכאשר עמדו בהר סיני הם היו בני חורין גם ברמה הרוחנית. במצב מתוקן זה יכול היה כל אדם מישראל להתעלות באופן מוחלט מעבר לעצמו ולפגוש את ה' שירד אף הוא על הר סיני כדי לפגוש אותם. לכן, במעמד הר סיני, ברגע מיוחד זה, במצב מתוקן זה של האדם, לא רק תורה שבכתב נוכחת אלא גם תורה שבעל פה – אותה תורה שנובעת מן האנושי ומתאחדת ומשלימה את התורה האלוקית.

 

לאחר התהליך והעבודה של ספירת העומר כוחותיו של האדם, הדין שבו, המידות שלו הופכות את האדם מעבד לשותפו ובן-בריתו של הקב"ה.