דף הבית>שיעורים>תנ"ך>תורה>במדבר>בלק>נבואה וניואייג'יאות
img
הרב שראל רוזנבלט

נבואה וניואייג'יאות

הרב שראל רוזנבלט

 




פרשת בלק מפגישה אותנו עם גדול נביאי אומות העולם – בלעם. פרשה זו מציפה שאלה חשובה על נבואתו של בלעם – כיצד היא מתאפשרת ומה היחס בינה לבין נביאי ישראל ובראשם משה רבינו.

 

בהספד שעורכת התורה למשה נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד,י). המדרש בעקבות הפסוק עורך השוואה בין משה רבנו לבעלם ומצביע על ההבדלים ביניהם:

 

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה- בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: 1) משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר +במדבר כד טז+ נאם שומע אמרי אל. 2) משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר- ויודע דעת עליון. 3) משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר +דברים ה כז+ ואתה פה עמוד עמדי. ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר +במדבר כד ד+ מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. משל למה הדבר דומה, לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. (ספרי דברים, שנז)


מהפסוק שעליו בנוי המדרש ('ולא קם נביא עוד בישראל כמשה') וכן מסגנון דבריו של המדרש נראה בהחלט לומר שמגמת המדרש היא להראות את מעלתו של משה על פניו של בלעם. אם כן, הרי שיש להבין את דברי המדרש שמשה לא היה יודע מי מדבר עמו ואילו בלעם כן; משה לא היה יודע מתי ה' ידבר עמו ובלעם כן. דברים אלו לכאורה מצביעים על מעלתו של בלעם ביחס למשה, שכן נראה שבלעם נמצא בעמדת שליטה ביחס לנבואה – הוא יודע מתי ואיך תהיה הנבואה. לעומת זאת נבואתו של משה רחוקה משליטתו על התרחשותה של הנבואה.

 

המפתח להבנת המדרש נעוץ בסופו – "למה הדבר דומה, לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו". הטבח מחד נמצא בעמדה משמעותית שכן הוא מצוי בבית המלך ויודע את חשבונותיו. מאידך, היודע את החשבונות הוא בדרך כלל בעל תפקיד שמתעסק עם העניינים המנהלתיים (חשבוניות, קבלות, הזמנות וכדו') אך הוא איננו איש סודו של המלך. משל זה מבאר ששליטתו של בלעם בנבואה מעידה על היותו מתבונן על הנבואה מבחוץ ומחשב בה חשבונות של תועלת ורווח. הרמב"ן, בפירושו על אתר משלים את המדרש וממשיך את המשל גם ביחס למשה:

 

ואמרו משל לטבחו של מלך... וכוונתם לאמור שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך, והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן.(רמב"ן כד, א)

 


אי-ידיעתו של משה בדבר חשבונותיו של המלך מעידה דווקא על קירבתו הגדולה. נקודה זו מתאימה להבדל השלישי אותו מונה המדרש, שמשה מתנבא בעמידה ואילו בלעם היה נופל בעת הנבואה. עמידתו של משה מעידה על כך שהמפגש עם ה' הינו דבר שבשגרה. בלעם לעומת זאת נופל בשל ריחוקו הטבעי מהמלך ועל היות המפגש אירוע הבא לעיתים רחוקות יותר.

 

אם נמשיך עם דימויים אלו ניתן לומר את הדבר הבא: יד ימינו של המלך נמצא בעמדת קירבה למלך, כך שהוא תמיד יכול להיות מזומן למלך וכן המלך תמיד מזמן אותו לפניו לכל דבר ועניין. יחסי המלך עם טבחו, לעומת זאת, הם רשמיים הרבה יותר וכדי להיפגש עם המלך עליו לקבוע את הזמן, המקום ותוכן הפגישה.

 

באופן זה מסביר הרמב"ן את ההבדל בין משה לבלעם:

 

כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו באיזה עניין ובאיזו מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו... ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו כי לא היה אליו עת קבוע לדיבור. אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכווין לבו לדבר היה מדבר עמו וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצווה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר עליו.

 

כאמור, משה אכן לא היה בעמדת שליטה ביחס לנבואה, הוא לא היה מכוון עצמו לזמן מסוים ואף לא לתוכן מסוים, אך זאת משום שהוא תמיד היה נכון למפגש ודיבור עם ה'. יחס זה בא גם מצדו של ה' יתברך, תמיד שהיה רוצה לדבר עמו משה היה קרוי וקשוב לדבריו. אצל בלעם הסיפור שונה לגמרי:  

 

אבל בלעם היה מכווין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין את נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, וידוע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו; לא בעניין אחר.

 


המפגש של בלעם עם ה' היה אינטרסנטי והוא בא כתביעה של בלעם מהכוחות האלוקיים למלא את הצרכים שאותם הוא מבקש. בלעם בעת הנבואה היה בעמדת שליטה משום שהוא למעשה התנה את המפגש עם ה' בזמן, מקום ותוכן שהוא ראה לנכון. לא היתה לו הנכונות להיות קשוב באופן כנה למה שה' רוצה ממנו, הוא לא היה נכון לעצם המפגש. זאת הסיבה, אומר הרמב"ן, שבלעם היה נופל בעת הנבואה. הוא לא היה יכול לסבול את המפגש עם ה' משום שהוא לא היה מעוניין בו אלא רק כאמצעי טכני להשגת מבוקשו.

 

אם כן, המדרש מזמין אותנו לחשוב מחדש על המושג 'שליטה' ביחס לחיים הדתיים. השליטה המחולטת, אותה מייצג בלעם, מעידה למעשה על כך שהאדם מתנה את הקשר שלו עם ה' בתנאים ובתכנים שהאדם עצמו רואה לנכון – ללא נכונות אמיתית למפגש והקשבה לצד השני. העמדה הנפשית ההפוכה לשליטה היא הנכונות, עמדת ה'הנני' המעידה על רצונו של האדם בעצם המפגש עם מה שמולו, ועל מוכנותו להיות קרוי וקשוב אל הקולות הנשמעים אליו מבחוץ.

 

מדברי המדרש עולה שההבדל העיקרי בין משה לבלעם נעוץ בחוויה הפנימית של כל אחד מהם, הן בזמן שלפני הנבואה והן בזמן הנבואה עצמה. לפני הנבואה משה נמצא בעמדה נפשית קשובה ואילו בלעם סגור בפני המפגש עד אשר הוא יבחר בכך. ובזמן הנבואה עצמה משה שש על עצם המפגש ואילו בלעם עסוק בחשבונות ובהצלחה של השגת מבוקשו.

 

יחד עם זאת, יש לומר שלפי דברי המדרש ופירושו של הרמב"ן, רואים אפוא שבלעם מבשר בשורה גדולה, שהאדם יכול להכין את נפשו שתשרה עליו רוח ה' וזה אכן יקרה. אך 'עלייה וקוץ בה'. יכולת מדהימה זו של האדם יכולה להוביל לקשר רוחני העומד על אנרגיות של צריכה ואינטרסים פרטיים בלבד ולא על חיפוש, מפגש והקשבה לדיבור השמיימי של ה' שמגיע דווקא ממעל לי. עובד ה' איננו נמדד אם כן בדרגות הרוחניות אליהם הוא מגיע ואפילו אם הוא נביא אין זה מספיק. המדד היסודי הוא תנועת הנפש, היחס המקדים של האדם לבוראו.

 

בדורנו – דור שמחפש דרגות רוחניות, חוויות מרוממות ואקסטטיות נפשית – חשוב עד מאד שנפנים את אשר אנו לומדים בנבואת בלעם. לא התכלית הרוחנית היא שקובעת האם האדם הולך בדרך הישר כי אם הדרך עצמה והמניעים והנחות היסוד שעמם יוצא האדם לדרך. דברים אלו רלוונטיים גם בכל תפילה, בה עלינו לשים לב האם היא כולה בקשת צרכים מה' או שמא בקשות אלו מהולות גם בהקשבה ונכונות למפגש, לעמידה מול ה'. כמו כן, יש בדברים אלו לעורר אותנו לחשוב על התורות הניו-אייג'יות הרבות המדברות על יכולתו של האדם להשיג השגות רוחניות וגשמיות אך ורק בעזרת רצונותיו וצרכיו – האם החיפוש אחר הרוחני הוא רק בכדי לשעבד את הרוחני אלי, לעולם שלי? או שמא בדרך הרוחנית אל הקב"ה יש מעין 'יציאה מעצמי', מעין נכונות להיפגש עם בורא עולם ולנסות ולהקשיב 'מה אלוקיך דורש מעמך'.

 

 

 

שבת שלום,

 

שראל.