img
חננאל רוס

עוקף, עוקץ או עוקב?

חננאל רוס




בפרשת הברכות, אחריהן רודפים יעקב ועשיו, אפשר לראות עיסוק בשאלת המיקום של המשמעות - האם היא שוכנת בעולם עליון ונסתר, או שמא מצויה היא בשדות הארץ; מחכה לרשת שתצוד אותה.
 

חמשת החושים שניתנו לאדם משחקים תפקיד מרכזי במיוחד במעשה זה; אמצעי התקשורת של האדם עם סביבתו, הם מרכז העניין וסביבו חגות ההתרחשויות. הדמות המרכזית היא יצחק, שבידו הכח להעניק את הברכות או למנוע אותן. המקרא מספר לנו כי עיניו כהות מראות,  וכך נוצר מצב שבו מקור האור והברכה אינו ער לעצמו, ולא יכול להבחין בזיוו העצמי. היעדר הראייה מחדד את חשיבות החושים הנותרים, ומכריח את יצחק להשתמש בחוש אחר כמוביל, במקום השייך בדרך כלל   לראייה.
 

את חמשת החושים ניתן לחלק לשתי קבוצות. הראייה והמישוש נוגעות בפני השטח, סוקרות וקומצות אותן. לעומת זאת, השמיעה, הטעם והריח מספקים אינדיקציה פנימית ונסתרת; חופשֹת יותר. הנטייה הטבעית מסתמכת על חוש הראייה, משום שעליו קשה מאוד להערים, 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' (ב"ב קלא, א). רמת הוודאות הפשוטה והגבוהה יותר נמצאת בתחום הראייה, ואת היכולת החשובה הזו מאבד יצחק. מידת הדין הפוסקת והחותכת מאבדת את חדותה והופכת לקהה, הוודאות יוצאת מהלקסיקון של יצחק.

 

  • נגלה ונסתר

בפתיחת הפרשה מסופר על לידת בניו של יצחק. הראשון יצא מדובלל, עטוף בַּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, ולרואיו לא היה ספק שראוי לקרוא לו על שם שערו הלוהב. השני יצא מיד אחריו, ולא ניתן היה לאבחן אותו מיד; לסווגו מן ההתחלה. יצחק הבחין בפעולה שעשה - בלפיתת העקב, ויעקב זכה להיקרא על שם הפעולה שביצע. עשיו קרוי על שם המראה, ואילו יעקב על שם פעולה.

כאשר הנערים גדלים עשיו ממשיך בתלם, ומתגלה בתור איש בולט ומעשי, השולט בסביבתו וציד שופע בפיו. יעקב מצידו אינו משתרך עוד מאחורי אחיו, אלא הופך לעלם עלום, מתכסה ביריעות האוהל. יעקב נקרא על שם היחס שהתקיים בינו לבין אחיו - יחס של עקיבה, וכעת לא ניתן להבחין אפילו ביחס, והוא מתכנס בעצמו.
 

יצחק אוהב את התוצאות שמספק עשיו, את הבהירות שהוא מפגין ואותה ניתן לבקר; רבקה הנשית והרגשית מבכרת את יעקב הנעלם מסיבה שגם היא חתומה מעין המתבונן.

מעשה הנזיד מחדד אף הוא את המגמה המקראית. עשיו חוזר מן השדה לאחר פעילות מאומצת ולא מוצלחת (אילו היה צד ציד, הוא לא היה נזקק למזון), והוא עייף. מרוב שהוא יגע הוא מבקש מאחיו להלעיט אותו, כלומר להאכיל אותו ולהביא את האוכל אל פיו. רוב הילדים מתחילים בשלב מסוים להיעלב מהצעה שכזו, אך הוא מבקש אותה ואינו חרד לגבריותו. יעקב, שטרח ורקח את הנזיד, אינו מוכן לבטל את דרכו בפני דרך עשיו, שהעלה חרס בכפו ונזקק לחסדיו. הוא מוכן למזוג את הנזיד אל הפה העייף, אך לא לוותר על היחס שפעולה זו מציגה, כאשר המאכיל הוא השולט, והאוכל מושפל ונצרך. מסיבה זו דורשת יעקב את הבכורה בתמורה; מבוקשו הוא תואר ערטילאי, שֵׁם שלעת עתה הוא חסר משמעות.

עשיו המעשי, השוקל את מעשיו לאור המציאות המיידית, מביע את זלזולו בתואר הבכורה ומוסר אותה לידי יעקב. הבחירה בנזיד, על סמך צבעו, והעדפתו על פני הבכורה האוורירית - מזכה את עשיו בתואר נוסף, בשם חלופי: אדום. עשיו הבחין בצבעו של הנזיד, ולא התעניין במרכיביו הסמויים מן העין, וכך מתווסף לו שם נוסף המשלים את שמו הקודם; על תיאורו כשעיר נוסף גם צבע שערו.

יעקב יכול היה להחתים את עשיו על מסמך המקנה לו את הבכורה באופן רשמי, אך ידע ששם הבכורה בא לציין הובלה, והרי הוא קרוי על שם העקיבה. אביו לא היה מקבל אותו כבכור, משום שלשם זה אין לדעתו כיסוי ועומק; העיקר יהיה חסר מן הספר. יעקב ועשיו הם בני האנוש היחידים שמודעים להעברת בעלות זו, ולהכרה בכך שיעקב כבר אינו רק עוקב.

 

  • משחקי החושים

בפרשיית הברכות בולט השימוש החוזר ונשנה במילים המתייחסות לחושים ולחישה. לרוב ממעט המקרא בתיאורם של דברים, ואינו מצייר את התכנים הנסתרים מן העין. במקרה זה ניכרת במיוחד ההדגשה של עשיית 'מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב'. עבור יצחק, המשמעות היחידה של האוכל טמונה בטעמו, משום שלאסתטיקה אין משמעות לעיוור. המאכל נקרא פעם אחר פעם על שם טעמו, ולא על סמך ריחו. יצחק מבקש מבנו להביא לו ציד ולעשות ממנו מטעמים, 'בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת'. מבוקשו הפנימי של יצחק הוא למצוא את ההשראה ואת שלוות הנפש שתפיק מתוכו המשכה וברכה; התבשיל הינו אמצעי ולא תכלית. המבט הסוקר את יפי הטבע כבר אינו שם, ויצחק נאלץ לאתר לו תחליף; בחירתו היא בטעם המזון.

לאור החושך האופף אותו, מסתפק יצחק בחוש המישוש כדי להכיר ולזהות את הסובבים אותו. יעקב חושש מכך שאביו יזהה אותו, אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְודאי כי אף הוא מזהה את המישוש כתחליף לראייה. יעקב חָלָק ואופיו אינו ניכר, לעומת אחיו השָׂעִר והמוחצן; קשה לאמוד את יעקב, עקב חיצוניותו השתקנית.
 

מכשול החישה של יצחק מסתבר כאופק חדש וכמצב שאפשר לנצל לטובה; אימו מלבישה אותו בעורות העיזים ובבגדי אחיו, ושולחת אותו לקחת את אשר מגיע לו בזכות, לפי דעתה. היא לוקחת ומצמידה לבנה את בגדי הַחֲמֻדֹת, הקרויים על שם החמדנות והנִרְאוּת, הקשורות לחוש הראייה; רבקה נוטלת מעשיו את חיצוניותו, את יכולתו להתלבש ולהתגלות בעוצמה, ומספקת לבנה הקטן את הכיסוי הנדרש למימוש רצונה.

בבוא יעקב אל פני יצחק האב מבקש מבנו, גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי. למרות זיהוי קולו כְּקוֹל יַעֲקֹב, הוא בוחר בוודאות הטמונה בתחושה כי הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. מכאן והלאה מצפה יצחק להשראה שתאפוף אותו, אך זו ממאנת להגיע. גם הלחם והיין שהתווספו אל הבשר אינם מועילים. יצחק פונה אל מוצא אחר ומבקש, גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. הוא מצפה כי החיכוך והמגע הבלתי אמצעי יעוררו את נפשו והיא תפצח בברכה.

כאשר רוכן יצחק כלפי אביו ונושק לו, אין זהו המגע שמצית את ההשראה, אלא הריח, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ. הברכה מתייחסת אף היא אל הריח, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי. כאן הריח מזוהה כתחליף האמיתי לראייה, וכמחולל ההשראה; המגע וקרובו - הטעם, מְפנים את מקומם לריח הרוחני יותר, המפְנה את יצחק אל חלקה העמוק יותר של המציאות.

לאחר הכרה חשובה זו, שבה ומופיעה עקיבת הזמנים, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב; וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו - וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. צפיפות אירועים זו בלטה לעיני המדרשים, והם מסבירים כיצד תיתכן מציאות כזאת, המתאימה לסרטים ולא למציאות.
 

כאשר מזדהה עשיו, יצחק אינו זקוק למישוש כדי לזהות את הבעיה, הוא מסתפק בהיגיון שמעורר עימו יגון. כאן נשמע קולו של עשיו, צלול וחודר; צעקתו הגְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד מפלחת את טיעוניו השכליים של יצחק, ומעוררת אותו לברך בשנית. גילוי הפנימיות הזועק של בנו, מטיל את יצחק חזרה אל מקום הברכות; בהילקח הלבוש, הפנימיות מתגלה. הכאב הטהור הוליד את רחמי מידת הדין, ויצחק מברך את בנו במציאות רוויה בשפע חומרי, גם אם שרויה באי-נחת רוחנית.

יצחק הודה בעליונות הרוח והפנימיות, שהראתה לו את עליונותה בכל המישורים; יעקב עמד במבחן שהציב בפניו אביו, והביא על עצמו את הברכות. הוא שיחק על פי כללי המשחק המוטעים של יצחק, ושיחקו לטובתו גם השעה והתזמון. הברכות אינן ברשות יצחק; הוא אינו משפיע אותן כאשר יחפוץ, אלא כאשר שורה עליו הרוח. יעקב השיב את הרוח והביאה לאביו; מְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.
 

יצחק, שלאורך הדרך האמין במראות שראו עיניו, והעדיף בשל כך את עשיו, נפל ברשת גישתו. נפילה זו החלה בשלב מוקדם בהרבה, כאשר עשיו שבה אותו בקסמיו, כאשר עיטר את פנימיותו הפסולה בחיצוניות קורצת. לא לחינם מושווה עשיו לחזיר, הידוע בְּשְׁנִיוּתוֹ ובסתירה הפנימית שהוא מסתיר. הקסם שהשרה עשיו על סביבתו לא השפיע על אימו, שהעדיפה לגלות חסד כלפי אמצעי הבחינה העדינים יותר, ולא בחרה בראייה. רבקה הכירה את הערך שבצניעות יעקב והוקירה אותה. בעיניה, העובדה שהיא לא עמדה על טיב בנה, לא הובילה למחשבה כי הוא אינו קיים. שלוות יעקב והסתפקותו בחלקו, בניגוד לעשיו הרואה ורועה כל הזמן בשדות זרים, גברו על ההחצנה ועלו עליה. בלקיחת הברכות וקבלתן, הוכיח יעקב כי העקיבה שתלויה בעקב עשיו נובעת רק מן הזמנים, אך אין לה אמירה הנוגעת למעמדו ולקדימות החשובה באמת - הפנימית.