דף הבית>שיעורים>חגים ומועדים>פורים>על עצמאיות ונפרדות, ניכור והתקשרות - שבת זכור
img
הרב שראל רוזנבלט

על עצמאיות ונפרדות, ניכור והתקשרות - שבת זכור

הרב שראל רוזנבלט

 

 

 

השבת נקרא את 'פרשת זכור' בה אנו מצווים על מחיית זכרו של עמלק. באופן פרדוכסלי אנו מצווים לא לשכוח שאנו צריכים למחות את שמו של עמלק – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח"(דברים כה,יט). אם המטרה הגדולה הייתה שבני האדם לא יזכרו לעולם את עמלק הרי שהפיתרון הפשוט ביותר היה לא לדבר עליו ולא להזכיר אותו בתורה ובטח שלא בתור ציווי אקטיבי לא לשכוח. זה מה שקרה למעשה עם מרבית השבטים העתיקים של ימי קדם שברבות הימים פשוט נעלמו מעל דפי ההסטוריה האנושית וכיום אין אדם אחד שיודע לספר עליהם. דווקא הזכרתו של עמלק בתורה היא זו שמנציחה את קיומו יותר מכל. אם כן, הרי שצריך להבין מה עניינו של עמלק אשר מונצח לעולם בתור עם שצריך למחות. זאת ועוד, צריך להבין מהו באמת עמלק אשר זכה להתייחסות כה חמורה. התורה אומרת "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"(שמות טז,יז) ועל כך דורשים חז"ל שכל עוד שמו של עמלק קיים "אין השם שלם ואין הכסא שלם" (מדרש תנחומא כי תצא, יא).

 

כל זה הביא את חכמי תורה שבע"פ לאורך הדורות, ובפרט בתורת החסידות, להבין שהמלחמה בעמלק היא מלחמה עקרונית שאיננה אך ורק כנגד אנשים ספציפיים – שהרי היא מלחמה "מדור דור" לעולם גם כאשר אין אנשים ספציפיים הקרויים בשם 'עמלק' - אלא היא גם מלחמה רוחנית ברעיון שעמלק מייצג.

 

שורש התודעה הנפרדת

 

על מנת להבין היטב באיזו נקודה שורשית עמלק נוגע עלינו להקדים הקדמה קטנה אודות היחס שבין האדם לקב"ה. יחס זה מושתת על שורש התודעה הנפרדת שבה אנו חיים, כלומר על כך שהאדם במהלך חייו חש וחווה את עצמו כאדם בעל בחירה חופשית שעומד מנגד לקב"ה ובוחר בתורתו ולא כהיותו חלק ממנו.

 

המונותיאיזם היהודי איננו טוען אך ורק לאמונה באל אחד, אלא הוא טוען לאמונה באחדות האל. דהיינו, שהכל כולל הכל הוא חלק מהקב"ה. ביחד עם זאת אנו יודעים מתוך עצמנו שלרוב אנו נתונים בתוך החוויה הסובייקטיבית. כלומר, שאין אנו מרגישים את עצמנו כחלק מהחיים האלוקיים אלא יש לנו תודעה עצמית, יש לנו תודעה נפרדת מהקב"ה, ומתוך כך יש לנו את היכולת לעשות כרצוננו גם אם מדובר במעשים שהם נגד רצונו הגלוי של הקב"ה – וזוהי המשמעות הבסיסית ביותר של הבחירה החופשית. אם כן, צריך להבין מהו היחס בין עולם אחדותי לבין התודעה הנפרדת שלנו.

 

על פי תורת הקבלה ישנו יחס של נביעה בהדרגה ע"י צמצום מהאינסוף הבלתי מושג שלא ניתן לומר עליו דבר חיובי, עד לסוף התהליך שהוא העולם שלנו; שאותו ניתן להגדיר ולתפוס. ע"פ הבנה זו זו חלק אינטגראלי מהשפע האלוקי הוא עצם הבריאה של עולם ואדם שיכולים לקבל את השפע האלוקי. כלומר, יצירת מציאות נפרדת שעמה קיימת מערכת יחסים של משפיע ומקבל. בחינה זו של יצירת מציאות נפרדת נקראת 'מלכות'. זאת משום שכינון מלכות ה' בעולם דורשת עולם ואדם שכביכול נפרדים ועצמאיים שיוכלו לקבל את מלכותו. כך, מסבירה תורת הקבלה למשל את היחס בין איש לאישה. האישה נבראה אמנם מצלעו של האדם אך היא מובאת לאדם כאדם אחר בעל עצמיות ואישיות נפרדת. אולם, התהליך בין האיש לאישה הוא תהליך התקרבות שבו הם כל הזמן חותרים לחשוף את נקודת האחדות העמוקה הנמצאת בין שניהם. וכך הוא היחס בין אב לבן שמצד אחד הבן הוא בעל תודעה עצמאית ומצד שני עצם חייו נובעים מחיותו של אביו שעל ידו נוצר. אם כן, יש כאן בעיה מובנית בעצם היות חיינו נובעים ישירות מהקב"ה – 'ויפח באפיו נשמת חיים' – ומצד שני היותנו בעלי תודעה עצמית נפרדת מהקב"ה. זהו האתגר הגדול למעשה של העולם הזה, להתקדם ולראות כיצד הוא באמת קשור להקב"ה ונובע ממנו. זהו חזון אחרית הימים של "ויכירו כולם את עול מלכותך". זוהי המשמעות של "איחוד קב"ה ושכינתיה" כאשר השכינה היא למעשה העולם הזה.

 

אם כן, למדנו על הפרדוכס המובנה של ספירת המלכות. מצד אחד היא חלק אינטגראלי מהעצמות האלוקית ומצד שני היא מייצרת מציאות שהיא כביכול נפרדת מהקב"ה.

 

ע"פ הרב קוק (אגרות א, מד) הנפרדות שמציירת ספירת המלכות היא תודעתו הסובייקטיבית של האדם. העולם כשלעצמו הוא אכן אלוקי והאלוקות ניכרת מתוכו, אלא שמה שמסמא את עינינו זו התודעה הנפרדת שלנו. העובדה שיש "אני" שמסתכל על העולם גורם לכך שאנו רואים את העולם מתוך המבט שלנו. ובגלל שיש לנו תודעה עצמית אנו רואים ומדגישים את קיומנו ואותו אנו רואים ולא את מציאותו של ה'.

 

חוויית ה'השתדלות'

 

כאשר אני הוא אדם נפרד, הרי שנוצרת מערכת יחסים בה הקב"ה הוא השלם ומייצג את המציאות האידיאית, ואילו המציאות והאדם בתוכה הם למעשה חלקיים ולא שלמים. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו קדושת לוי מסביר שהאדם נתון בתוך חיים של 'השתדלות', כלומר שאנו תמיד עובדים ומתקדמים אל עבר השלמות. הדרך השלמה שבה האדם יבוא לידי הרגשה פנימית שהוא קשור לקב"ה הוא ע"י התקדמות מוסרית-מידותית והרמת חייו לרמת חיים גבוהה יותר. אולם, מסביר הרב קוק (אורות הקודש ב עמוד שצט) שעבודה זו לאורך זמן יכולה להביא לידי ייאוש, שכן האדם בדרך זו תמיד מוצג לאור הזרקורים האלוקיים ואכן לאור השלמות האלוקית אנחנו תמיד ניתפס כחלשים ואפסיים.

 

בנקודה זו בדיוק נכנס עמלק.

 

ר' צדוק הכהן מלובלין מסביר את שורש עמלק באופן הבא:
שורש עמלק שבלב היינו העדר הכרת הנוכח כמו שכתוב 'אין השם שלם ואין הכסא שלם'... והכסא הוא ההשגחה שיושב כמלך על כסא ומלכותו בכל משלה... אבל כאשר לבבו נקי ועדיין אין הכרת הנוכח מאירה לו להיות ממש תדיר כעומד לפני מלך גדול ומורגש לעין בכל דבר... זהו משורש עמלק. (רסיסי לילה יח)

 

כלומר, ישנה תודעה של נפרדות, ישנה תודעה עצמית של האדם. הסיבה לכך היא שמתוך העצמיות והבחירה החופשית יבוא האדם להכרה בה'. אולם תודעה זו יוצרת נפרדות מה'. עמלק בא לאדם ואומר לו "הנה, אתה רואה, אתה לא באמת חלק מה'". דברים אלו יכול עמלק לומר בייחוד כאשר האדם לא מצליח לרומם את חייו אל המציאות השלמה. זה בדיוק הסיפור של עמלק שעליו נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים"(דברים כה,יח). עמלק נטפל לחולשה שבנו ומדגיש לנו את העובדה שאנו לא קשורים באמת לקב"ה אלא אנו יצורים העומדים בפני עצמנו. במקום אחר, מסביר ר' צדוק (פרי צדיק, דרשות לר"ח אדר א, פסקה ג) ע"פ הזוהר שעניין עמלק הוא החיקוי. דהיינו, כלפי חוץ הוא מחקה את הקדושה אך מבפנים הוא מנותק. וכך מנקר עמלק בליבו של האדם שהוא רק חיקוי של משהו אחר אך הוא אינו באמת חי את חייו העצמיים.

 

לפי דברים אלו, מובן מדוע זכרו של עמלק לא יסור מהעולם. זאת משום שלא ניתן לשכוח אותו כי הוא קיים בעצם הקיום שלנו. העובדה הבסיסית שיש לנו בחירה חופשית ויש לנו עצמיות טומנת סכנה גדולה של הנצחת הפירוד בינינו לבין ריבונו של עולם, ולכן היא שמזמינה את קטרוגו של עמלק. על כן, כל עוד אנו קיימים עלינו לזכור את קטרוגו – ולמחות אותו.

 

מהי המלחמה בעמלק?

 

המלחמה בעמלק ומצוות חג הפורים

 

בספר דברים, התורה מחלקת בין מלחמת שבעת העממים לבין המלחמה בעמלק – "והיה בהניח לך ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב...תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט). רק לאחר שה' מניח לנו מכל האויבים מסביב אנו מתפנים למלחמה בעמלק. על פי דברינו עד כה, המלחמה הפשוטה של האדם ביום יום היא ההשתדלות. כלומר, להסיר את כל מה שמונע ממנו להרים את חייו אל עבר החיים האידילים האלוקיים. אולם המלחמה בעמלק בהכרח שונה כי היא נוגעת בדיוק בנקודה שגורמת לנו להתקדם – הריחוק מה', שאותו מפרש עמלק כנובע מתוך ניכור ואי-שייכות שיש בין האדם לקב"ה.

 

כאמור, ספירת המלכות יוצרת את התודעה הנפרדת של האדם מהקב"ה אולם בעומק, אפילו התודעה הנפרדת בעצמה נובעת מהקב"ה כך שבעצמותה היא אלוקית וחבוקה במציאות הקב"ה. כאן אנו מגיעים לראשית הדברים. בעולם בעומקו - "מלוא כל הארץ כבודו" הכל אלוקות ואין באמת דבר נפרד. במובן הזה, התפיסה הפנתיאיסטית של שפינוזה יש בה ניצוצות קדושים וגבוהים (אורות הקודש, שם). מבט זה הוא למעשה ויתור על האגוצנטריות של האדם, דהיינו על שימת האדם במרכז, משום שגם הוא כמו הסובב אותו הוא בעצם מבטא אלוקי. יש להדגיש שאין כאן ויתור על הסובייקטיביות, אין כאן מיסמוס של האדם. האדם נשאר בייחודיותו אלא שהיא לא נפרדת ונבדלת אלא היא קשורה באופן עמוק לקב"ה.

 

כדי להגיע לנקודה זו, צריך האדם לוותר - ולו לכמה רגעים – על יסוד הפירוד והניכור שהוא הדעת שלו.

 

מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע. (מגילה ז ע"ב)

 

הויתור על הדעת איננו בריחה מהמציאות אלא הוא גילוי תוכנה הפנימי, שהוא היות המציאות קשורה לחיים האלוקיים. אין זו עבודה של שגרת היום יום. העולם ביום יום זקוק לתודעת הנפרדות ומתוך כך לחיים של השתדלות ועבודה שלמעשה מרימה את העולם ומקדמת אותו. אולם פעם בשנה עלינו לזכור ולגלות את הבסיס שממנו נובעת תודעת הנפרדות של האדם. התודעה העצמית של האדם לא חייבת להיות נפרדת ונבדלת, היא יכולה להיות עצמית וייחודית ובד בבד להיות אלוקית.

 

שלמות כסאו של ה' בעולם תלויה בהכרתם של בני האדם את הקשר שלהם למלכותו של ה'. כל עוד עמלק קיים בעולם אין הכסא שלם משום שהוא מפרש את התודעה העצמאית כתודעה נפרדת. עמלק הוא שורש הניכור שיש בעולם בין אדם לקב"ה וגם בין אדם לסובבים אותו.

 

הגמרא בבבא בתרא (נח ע"א) אומרת: "אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם". ר' צדוק מסביר שזוהי העבודה של חודש אדר. פירוש, עמלק מעמיק את הניכור בליבו של האדם ואומר לו שהוא אך ורק חיקוי, רק מנסה להיות כמו משהו שהוא לא, שבעצם הוא בעצמו לא באמת קשור לקב"ה. ועל כך יש לענות לא במלחמה אלא בשינוי התפיסה מהשורש ולומר: "נכון, אני חיקוי אבל חיקוי קדוש של הקב"ה, לא מתוך שאני מנסה להיות מי שאני לא, אלא מתוך כך שבשורש אנחנו באמת אחד". בפורים אנו מוותרים על הניסיון להיות מישהו אחר נפרד. זהו השורש של מצוות הפורים – משלוח מנות ומתנות לאביונים שבבסיסם עומדת האחווה החברתית לפיה אנו לא חוגגים את החג בנפרד אלא אנו כולנו אחד, דואגים זה לזה ואוכלים מהאוכל אחד של השני. הורדת המחיצות ביני ובין הזולת מקבילה להורדת המחיצות ביני לבין ריבונו של עולם. למעשה, זהו סיפור המגילה. הרי במגילה לא מוזכר אפילו פעם אחת שם ה', ועל כן באמת ניתן לקרוא את סיפור המגילה כרצף מקרי של אירועים. המן מפיל פור שרירותי, מקרי. אך אנו קוראים את המגילה במבט של השגחה אלוקית לפיה כל האירועים מכוונים מלמעלה. וגם הפור הוא למעשה גורל אלוקי שמכוון את החיים. בפורים אנו מגלים שהקב"ה נמצא כאן וכל המציאות נובעת ממנו. בניגוד לשאר השנה שאנו עובדים ומשתדלים להגיע למטרה גבוהה ונעלה, בפורים אנו נותנים לעצמנו לחוש את ה' שקיים במציאות כפי שהיא, להבין ולחוש איך שאני, הייחודיות שלי, גם היא נובעת מהחיים האלוקיים. בפנימיותי אני והוא, אנחנו, אחד.

 

שבת שלום,
פורים שמח,
באהבה גדולה,
שראל.