דף הבית>שיעורים>חגים ומועדים>פורים>פורים בחסידות ובקבלה
img
הרב בועז פש

פורים בחסידות ובקבלה

הרב בועז פש

 

 

 

סיפור מעשה נס פורים, מסתיים בתיאור תיעוד המאורעות והנצחתם -

"וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם. וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר."  (אסתר ט,כט- לב)

 

בספר מאור ושמש (רמזי פורים) לוקח רק"ק קטע מן התלמוד העוסק בהוראות פרקטיות של אופן קריאת המגילה הראוי, חותר ביסודותיו ומגלה את הרעיונות הערכיים הטמונים בהוראות הבנאליות-לכאורה. כך המשנה במסכת מגילה (ב,א-ב):

"הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן, לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז. וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית, יָצָא. קְרָאָהּ סֵרוּגִין, וּמִתְנַמְנֵם, יָצָא".

 

אסתר המלכה, אחר סיום כל הניסים והנפלאות וההצלה המופלאה של העם שנעשתה על ידה, פונה בבקשה/דרישה אל החכמים – "כתבוני לדורות!", כלומר, כתבו את מעשה הנס וההצלה שהתרחש בסיועי - ושגרם להמולה כה רבה בתחומי האימפריה הפרסית - גם לטובת הדורות הבאים, שגם הם ידברו על כך, והכלילו את הספר בין ספרי התנ"ך, ושקדושתו תהיה כקדושת שאר ספרי התנ"ך. 

 

ניתן להבין את בקשתה זו, זהו טבעו של נס; ברגע הראשון, עם ההיוודעות לו, הוא מרגש ומפעים, אך עם הזמן ערכו דוהה, ושוב אינו מעורר תשומת-לב כפי שהיה בראשונה. נחוץ לספר את הסיפור שוב, להכניס את השומעים לאווירה של הימים ההם, וכך יכירו בערכו של אותו הנס. ידעה אסתר את אופי הנפש האנושית, ולפיכך ביקשה – "כתבוני לדורות!".

 

 מקור הדברים הוא בגמרא במגילה (ז.) שם נאמר כך:

" שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות!".

 

אך החכמים, למודי היסטוריה של ניסים שלא תמיד עבדו בסוף לטובתנו - בתחילה היססו מעט תחילה בנושא. כידוע, אין להוסיף על המצוות, זהו האיסור של "לא תוסיף ולא תגרע", שכפי שאסור לגרוע מן המצוות, אסור כמו כן להוסיף עליהם, וכמו כן אין להוסיף על כתבי הקודש. כך מתאר המדרש את ההתלבטות:

" רבי שמואל בר נחמן אמר: שמונים וחמשה זקנים, ומהם שלשים וכמה נביאים היו, שהיו מצטערים על הפסוק הזה "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז,לד), "אלה" - אין להוסיף ואין לגרוע, ואין נביא רשאי לחדש דבר עוד מעתה. ומרדכי ואסתר מבקשים ממנו לחדש דבר עלינו..." (מדרש רבה רות ד)

 

החכמים מצטערים, כלשון המדרש, ממש סובלים מן הדילמה. הם מבינים שקרה כאן משהו כה משמעותי לקיומה של האומה שדורש איזשהוי הצבת ציון דרך כתזכורת לדורות. אך בפניהם עומדת הבעיה המביאה אותם לפקפק בנכונות ההחלטה לצרף את המגילה אל התנ"ך, מהי הבעיה? ומנגד, מה הביא אותם לקבל בסופו של דבר את ההחלטה על צירוף המגילה אל קאנון כתבי הקודש?

 

אך לא רק בשאלת הספר מדובר. המדובר בכלל בקביעת מצוות הפורים, קריאת המגילה בפורים, והשמחה בו. לפי דעה אחרת בגמרא הפנייה של אסתר לחכמים היתה בלשון זו "קבעוני לדורות!" ומסביר רש"י: "ליום טוב, ולקרייה...", כלומר, בקשתה היתה לא רק אודות המגילה גופה, אלא על יום הפורים בכללותו, לקבוע אותו כיום מועד במסורת ישראל, ובו, בין שאר, גם קריאת מגילה, שמחת היום ושאר מצוות הפורים.   

 

נביאים ומנהיגים רבים היו לעם ישראל. על רובם הגדול אנו כלל לא יודעים, כיון שלא נשתמרו מסמכים המעידים על נבואותיהם של נביאים אלו, או על מעשיהם של מנהיגים אלו.

 

מנגד, נבואות רבות נכתבו, ומעשיהם של מנהיגים אחרים תועדו בפרוטרוט בין דפי התנ"ך.

ע"פ מה נקבע מה נכנס לתנ"ך ומה לא?

 

ישנו כלל הקובע: "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה" (מגילה יד.) כיון שהיו הרבה מאד נביאים לישראל – " הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים" (שם), ויוצאי מצרים היו שישים ריבוא, כלומר היו בעם ישראל כמליון ומאתיים אלף (!) נביאים במהלך כל הדורות, שניבאו לעם או ליחיד, אלא שנבואתם לא נשתמרה כלל כי לא נכתבה כיון שלא היה בה צורך לדורות הבאים.

 

ומכאן, שכל הנבואות שנמצאות בידינו בספר התנ"ך הן נבואות כאילו שאנו נזקקים להם גם בדורות שלנו, יש לנו מה ללמוד מהן, כאן ועכשיו.

כמה נביאים היו הם שנבואתם נכתבה? יש מספר מדוייק: ארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות. "תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה". (מגילה יד.)

 

בין הנביאות הללו היתה גם אסתר המדוברת שדבריה נכתבו במגילה שלה, מגילת אסתר, על פי רוח הקודש, כך בגמרא:

"אמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז.)

 

וזו, אם כן, היתה בקשתה של אסתר. – "קבעוני לדורות", כנבואה הנצרכת לדורות הבאים. וכאן היה היסוסם הראשוני של הרבנים של אותו הדור - האם באמת יש בזה מן הצורך לדורות הבאים? אולי כיון שהנס היה עוצמתי כל כך, והתחושה של היהודים היתה של "Never again", וממילא אין צורך שוב במגילה מעין זו, כי לאעולם לא נשוב לסיטואציה מעין זו..

 

אבל אסתר ידעה גם ידעה, שיהיו עוד זמנים קשים בהם חרב האובדן תתנופף מעל ראשי עם קדוש, ועוד יהיה צורך בניסים ונפלאות. ויש צורך לקרוא ולזכור את נס המגילה. עוד יש מה ללמוד ממנה – שאסור להתייאש גם בשעות קשות.

 

על פי תורת החסידות יש כאן עניין נוסף, עמוק ונעלה יותר. החסידות מלמדת שבכל יום, ועל אחת כמה וכמה בכל יום של חג ומועד, מתעורר ומתנוצץ אור חדש ומיוחד שמהותו היא אורו של אותו יום. כוח מיוחד מן השמים, אור חדש שמציף את העולם, האור המיוחד של היום המיוחד.

 

מהו מהותו של האור בפורים?

 

כאן אנו נזקקים לקצת דברי קבלה.

 

כותב רבי קלמן קלונימוס מקראקא, בעל ה"מאור ושמש" -

כידוע מקור כל הצרות שבעולם הוא ה"דינים" הקשים, ה"גבורות", ששרשן בספירת ה"גבורה". ואילו הטובות, ה"רחמים", שבאות עלינו - מקורן בספירת ה"חסד" האלוקית.

 

המקובלים ידעו - וגם אנו עושים זאת, גם אם בחוסר מודעות, ע"י תורה תפילה ומעשים טובים – כיצד להפוך את מידת הדין למידת הרחמים. פעולה זו נקראת "המתקה", או "המתקת הדינים".

 

האר"י ז"ל מלמד, שהדמות של מרדכי היהודי מסמלת ה"חכמה עילאה" (החכמה העליונה), שפע עליון שיורד ומשפיע על ההתרחשויות בעולמנו שלנו.

העולם שלנו מנוהל ע"י ספירת ה'מלכות', שבה מתגלית מלכותו וכוחו של הבורא בעולם, באמצעות המלכות הארצית, המלך ושריו המושלים על המדינה. בסיפור המגילה יהיו אלו המלך אחשורוש ואנשי החצר שלו.

 

ה'מלכות' העליונה מיוצגת בדמותה של אסתר המלכה, המתגשמת ויורדת ומתערבת בפוליטיקה הפנימית של ארמון המלוכה הפרסי לטובת בני עמה.

השם 'אסתר' משמעותו 'הסתתרות' או 'הסתר'. ספירת ה'מלכות' העליונה מסתתרת בה.

 

כך, כאשר באה אסתר אל המלך אחשוורוש להתערב לטובת עם ישראל נאמר במגילה (אסתר ה,א): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת". ודרשו חז"ל בגמרא (מגילה טו.): "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא מלמד שלבשתה רוח הקדש", כלומר ש"לבשה" את ה'מלכות' העליונה, את כוחות ספירת ה'מלכות', היא רוח הקודש'.

 

הכוחות שהפעילו מרדכי ואסתר לשם הפיכת הגזירה הרעה לטובה – מסביר המאור ושמש – היו אותן "שלש-עשרה מידות הרחמים" ("ה' ה' א-ל רחום וחנון...", שלש עשרה המידות שלימד ה' את משה להזכירן בתפילה על צרה. ראה שמות לד,ו) שסגולתן בכך שהן מסוגלות למשוך מידת רחמים למקום של דינים.

 

רצתה אסתר להשאיר לדורות הבאים את אותו הכוח, שעל ידי הקריאה במגילה יוכלו לפעול ישועות ולגאול את עם ישראל מצרותיו. איך עשתה זאת? – באמצעות העוצמה שגנזה במגילה, העוצמה של התפילה, של התקווה לישועה. היה בכוחה לעשות כך שהרי "מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה".  

 

כך מסביר רק"ק את העוצמה שגנזו מרדכי ואסתר במגילה –

המילה 'מְגִלָה' (כתיב חסר, בלי האות י') עולה בגימטריא ע"ח (78).

3 פעמים שם 'הוי-ה' (=שם הוי"ה, שם בן ארבע אותיות) עולה גם כן בגימטריה 78 (הוי-ה=26*3=78).  

באותן שלושה שמות הוי-ה יש 12 אותיות, ועם הכולל ('עם הכולל' משמעו עם מספר התוצאה הסופי, כלומר +1) יוצא בסך הכל 13.

 

המספר 13 – כך ה'מאור ושמש' בלשונו: "מכוון כנגד עולים י"ג שהם שורש הי"ג מכילין דרחמי (שלש-עשרה מידות הרחמים) שנמשכים על ידי המגילה. ובכל שנה ושנה בימי הפורים מתנוצץ המוחין עילאין דרך המלכות ומתמתקין הגבורות על ידי קריאת המגילה, ועל ידי זה יכולין הצדיקים לבטל כל גזירות רעות, מחמת שנפתחין אורות הקדושים והמשכת חסדים כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר שנעשה להם נסים".

 

בכך מובנת בקשתה של אסתר "כתבוני לדורות!" כלומר שגם בדורות הבאים יוכלו "להמתיק הגבורות ולהמשיך חסדים ואורות הקדושים על הכנסת ישראל, על ידי קריאת המגילה בימי הפורים ויהיו נעשים נסים ונפלאות בכל דור ודור על ידי זה".

 

אכן, "הקריאה מעוררת הזמן" כדברי הבעל-שם-טוב, באמצעות קריאת המגילה אנו יכולים לחיות ולחוות מחדש את אותה התשועה והשמחה שהיתה באותו זמן, "בימי מרדכי ואסתר".

 

חוזר רק"ק לבאר את דברי המשנה על פי דרך החסידות -

"הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ" – אמרה המשנה. "למפרע" משמעותו במבט אחורה, אל העבר, כלומר שקורא את המגילה כסיפור מעשה שהיה, אירוע שאירה ואינו נושא עוד שום משמעות לימינו - "לֹא יָצָא", לא קיים את המצווה, כי החמיץ את הרעיון הנעלה שבה, והוא: שנס ההצלה לא רק התרחש אז, אלא נותן את השפעתו עד ימינו אנו, ובכל עת צרה וצוקה מורה לנו שלא לאבד את התקווה לישועה.

 

והמשך המשנה -

"קְרָאָהּ עַל פֶּה... - לֹא יָצָא".

 

יש הבדל עקרוני בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. בתורה שבכתב הטקסט עצמו, האותיות, המילים, הסימונים הם בעלי משמעות בפני עצמן, כך שניתנים הם להידרש על ידי כל תלמיד, בכל דור ובכל זמן, וכל דרשה אמיתית נכונה היא, בסגנון הנאמר בגמרא "מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו - כלן נאמרו למשה בסיני" (מדרש רבה ויקרא כב,א).

 

כלומר, הטקסט של התורה שבכתב יש לו קיום וקדושה בפני עצמו, גם בלי קשר למשמעות שלו. אך בתורה שבעל פה יש משמעות רק לתכנים, למשמעויות, לרעיונות, אך לטקסט עצמו אין משמעות וחשיבות  משלו, אלא הוא רק נושא המסר של התוכן. כך שלתורה שבכתב יש יכולת להתקיים לטווח ארוך יותר, לנצח, בעוד שיכולת הקיום של התורה שבעל פה היא פחותה.

 

לכן ביקשה אסתר "כיתבוני לדורות!" בכדי שבכל דור תוכל המגילה להידרש לאור המאורעות של אותו זמן, ובהתאם לרוחו של אותו דור.

הקורא את המגילה "על פה" – כלומר שרואה במגילה מעין תורה שבעל פה – לא יצא ידי חובת הקריאה, כיון שהיא אמורה להיקרא כתורה שבכתב, כלומר, כלימוד בעל השלכות אקטואליות ומעשיות לחיי אותו דור.

 

המשך ביאור דברי המשנה -

"קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן - לֹא יָצָא"

 

לכל אומה יש את הלשון שלה, והקריאה באותה לשון נותנת עוצמה לאותה אומה. קריאה בלשון עם אחר תיתן את ההשפעות הטובות לאותו עם, ואילו קריאה  בלשון הקודש תעביר את ההשפעה לעם ישראל, וזו צורת הקריאה המתבקשת.

 

והלאה -

"קְרָאָהּ סֵרוּגִין -  יָצָא".

 

יש דיון בגמרא במסכת מגילה על משמעות הפסוק: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת" (אסתר ט,כט), וארבע אפשרויות נתנו בגמרא, בהקשר לשאלה הנלמדת מן הפסוק - מהו המינימום ההכרחי בקריאת המגילה - כך:   

"'ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף', מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורוש. ומאן דאמר מאיש יהודי תוקפו של מרדכי' ומאן דאמר מאחר הדברים האלה תוקפו של המן' ומאן דאמר מבלילה ההוא תוקפו של נס" (מגילה יט.)

 

במצבים שונים של גלות יש לפעול בצורות שונות. בגלות, תחת שלטון עם זר, האוייב משתנה מדי פעם, פעם זהו המלך, השליט, עצמו שמתנכל ליהודים, ופעם, השליט עצמו הוא בסדר אלא שיועציו הם המסיתים אותו להרע לישראל, וכדומה לזה במצבים שונים.

 

מלמדת אותנו הגמרא שעלינו לעשות שימוש מושכל בכוחו של הנס הגנוז במגילה ולהתאימו לסיטואציה העכשוית. הדעה הראשונה עוסקת במקרה שבו המלך עצמו דורש תיקון, ואז אנו מכוונים אל "תוקפו של אחשוורוש". הדעה השלישית – "תקפו של המן" – עוסקת במקרה שיועצי השליט הם אלו המהווים בעיה ואותם אנו רוצים לשנות. פעמים שהעם איבד את האימון במנהיגיו ובמדריכיו הרוחניים, לשם כך יש את הדעה השניה – "תקפו של מרדכי". ולפעמים המצב כה חסר תקווה עד שיש צורך בנס הצלה, ולשם כך באה הדעה האחרונה – להוציא מן מן המגילה את "תקפו של נס". ומכאן נלמד גם לכל מיני מצבים אחרים שעלולים להיווצר, שתמיד נוכל למצוא להם מענה באמצעות המגילה, תוך התאמת ההדגשה בקריאה למצב הנתון.

 

סיום דברי המשנה - 

"קְרָאָהּ... מִתְנַמְנֵם - יָצָא".

 

מצב השינה במשנת הקבלה הוא מצב שבו ההשפעות נמצאות במצב של שינה, והן חלשות ובלתי מורגשות, "ואין ביכולתם להמשיך המוחין עילאין אל המלכות". זהו היה המצב שבו נמצאו בני ישראל בגלות פרס, כנרמז במדרש בדרשה על הפסוק "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (ג,ח), אומר המדרש: "אלהיהם ישן הוא". מרדכי ואסתר פשוט העירו את בני ישראל משנתם, "וחזרו המוחין דחכמה להתנוצץ דרך המלכות", והשפע הטוב חזר לבני ישראל.

לכן פסקה המשנה ש"קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם - יָצָא", בגלל שגם במצב כזה המגילה תעניק את סגולתה "להעיר" את הדור מתרדמתו הרוחנית.

 

גם הגדרת הגמרא ל"מתנמנם" – "היכי דמי מתנמנם? - אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מידכר" (ישן ולא ישן, ער ולא ער, אם קוראים לו הוא עונה, אך אינו יכול להעלות סברא, אך מוזכרת לו [הסברא] הוא נזכר). רומזת לכך שאין המדובר בניתוק מוחלט ממקורות השפע האלוקי, אלא במצב כזה שבו ברגע שישמע את הקריאה השמימית אליו, מיד יתעורר וישוב לקבלת ה"מוחין" העליונים. קריאת-השכמה זו באה ע"י קריאת מגילת אסתר בכל דור ובכל זמן.