דף הבית>שיעורים>תנ"ך>תורה>במדבר>במדבר>תמונת העולם המספרית
img
הרב שלמה וילק

תמונת העולם המספרית

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

לפרשת במדבר

 

לכל אחד מאיתנו יש דרך אחרת לתפוש את העולם. יש אנשים שמסתובבים בעולם ורואים הכל דרך ערך כלכלי, יש כאלה הרואים רק חוקים ותקנות, אחרים העולם נראה להם דרך נופים. יש כאלה שרואים את השמש וחושבים איזה יופי, ויש כאלה שחושבים על תפילת ותיקין. יש כאלה שנזכרים שהשמש עתידה לכבות יום אחד והם נכנסים לדכאון, ויש כאלה שהשמש מעירה אותם בבוקר והם מנסים להרחיק אותה. אנשים יכולים לראות אנשים אחרים כמטרד, אם הם אקולוגיים או אוהבי פרטיות, ויש שרואים באחד הזדמנות למשהו. לניצול, לחסד, לחפירה, לפרנסה, לחתונה.

 

תמונת העולם של יהודים תלויה בגורמים רבים. אנחנו יכולים להביט אל שרוכי הנעל במבט הלכתי, ועל חזיר במבט רוחני. אני יכול לראות בתכלת צבע לפתילי הציצית או לדעת לפי ההבחנה בצבע מתי זמן תפילה. התכלת היא גם את צבע השמים והים. ההלכה אינה המבט היחיד שיהודי רואה, אולם לרובנו היא וודאי המשמעותית ביותר.

 

ספר במדבר מציג תמונת עולם משונה, תמונת עולם במספרים. אם התמונה היהודית היא תמיד במילים, לפתע אנו נדרשים לספור אנשים. הספירה היא הגרועה בהשקפות עולם, משום שאין בה פנים, אין בה אנושיות, והיא מנוכרת לאדם. כל מבט אחר, בין אם הוא אמנותי או חוקי, נותן מקום לאדם הבודד, רק לא המספר. הביטוי אומר 'לא סופרים אותי', כאילו לומר שלא נותנים לי חשיבות, אבל האמת הפוכה, מי שסופרים אותו אין לו ערך אישי, הוא רק חלק מכלל.

 

מה המשמעות של הספירה? האם היא נועדה להזכיר לנו כי הכלל חשוב מן היחיד? וזה עיקר זר ליהדות בעיני. אולי היא נועדה כדי לתכנן את צרכי הציבור? ואז השאלה מדוע היא מסוכנת? המדרש אומר כי מתוך חיבתנו הקב"ה מונה אותנו, אולם גם זה קשה. איך ייתכן שהקב"ה, דווקא מתוך החיבה, הופך אותנו למספרים? בזיכרון ההיסטורי הקצר שלנו היה מישהו שמיספר אותנו ולא הערכנו אותו כ"כ.

 

כמו שלמדנו, הזוהר אומר שהמספר מבדיל בין אדם לאדם ויוצר את האינדיבידואליזם. כשבני אדם נספרים זה בדרך כלל כי הם חיילים, אסירים, אזרחים, והמספרים הם כדי שהחברה תשלוט ביחיד. המצאנו את האינדיבידואליזם כדי שהחברה תוכל לדרוש ממנו לציית לה. בעולם ללא מספר אישי ותעודת זהות אי אפשר לגבות מיסים מאדם מסוים, אלא מקהילה. בנוסף לכך, ובהמשך לדברים, ברגע שסופרים משהו הוא גמור, אין בו תקווה יותר, ומה שמקיים אותנו תמיד זו התקווה שיהיה טוב. הספירה שאדם סופר אותי היא ספירה מקבעת, משהו שגם אם יוולדו השנה עוד מיליון ילדים והחברה תתקדם, אני כבר לא אתקדם. אני תמיד מספר אישי – 4333492, אותו מספר. וזה מספר סתמי ומקרי, שלא כמו כל כינוי אחר שיקראו לי בחיים והוא תלוי בבחירה שלי או של הסובבים אותי.

 

הזוהר הוסיף ולימד כי הקב"ה ציווה כי לספירה תתלווה תרומת מחצית השקל. הקללה במספר לא מוסרת כי סופרים כסף במקום ראשים, אלא משום שהספירה מניעה תרומה, רוחב יד וחיבור לחברה. זו הספירה הראויה, בה האינדבידואליזם הופך להיות כלי לקבל אחריות.

 

הרב עוזיאל פסק כי מותר ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לספור כי המספר נועד להראות ציבור ולא יחידים, לבדוק מדיניות ציבורית ולא להתייחס ליחידים. כלומר, הספירה עשויה לבודד אדם, או דווקא להפוך אותו לרצף בתוך חברה. דווקא מספר תעודת הזהות או המספר האישי, מספרים סתמייים לגמרי שלא מייחדים אותי ולא אומרים עלי דבר, דווקא הם מחברים אותי לכלל, הם המספר הרציף שלי בתוך הכלל.

 

ועוד הערה חשובה. המספר הסמלי של כלל הוא שישים ריבוא. המספר בתחילת הנדודים היה שישים ריבוא וגם המספר בסוף הנדודים. המשמעות היא שהמספר לא ממש חשוב, אולם מותר ואפשר לספור אנשים רק כאשר המספר מגיע לשישים ריבוא, כלומר רק כאשר רוצים ליצור ציבור ולשם כך סופרים. אז הופכת הספירה ל'כמה קצת יש', אלא לכמה הרבה מרכיבים את הכלל.