img
הרב שראל רוזנבלט

הנבואה העתידית

הרב שראל רוזנבלט

 

 

 

בפרשת בהעלותך נקרא על ההפרטה הרוחנית-נבואית בעם ישראל. ריכוזיות הנבואה מתפרטת ממשה רבנו לשבעים זקנים אשר ינהיגו עמו את העם. תהליך האצלת הנבואה מבוקר מאד והוא נעשה בטקס רשמי בנוכחות כל העם סביב אוהל מועד. אולם התהליך איננו נשאר מתוחם לנהלים הרשמיים ולפתע אנו מוצאים את אלדד ומידד 'מתנבאים במחנה' שלא במעמד שבעים הזקנים. יהושע בן נון רואה בכך בגידה במנהיג ומבקש ממשה לכלוא אותם. הגמרא בסנהדרין מסבירה שהבעיה בהתנבאותם היא "כמורה הלכה בפני רבו". כמו שבשדה ההלכתי יש היררכיה ברורה מי עומד בראש, יש רב ויש תלמיד ואסור לתלמיד להורות הלכה במקומו של רבו באשר זה סותר את הסמכות ההלכתית, כך גם בשדה הנבואי אסור לו לאדם להתנבא במקומו של רבו הנביא מבלי שקיבל את האישור לכך באשר זה סותר את הסמכות הנבואית.

 

הנצי"ב מוולוז'ין תוהה כיצד ניתן להאשים באשמה זו את אלדד ומידד וכיצד ניתן להשוות בין השדה ההלכתי לנבואי, שהרי הוראת הלכה הינה מעשה אנושי-אקטיבי ואילו הנבואה היא מצב בו הקב"ה משרה את רוחו על האדם ואילו האדם נמצא במצב פאסיבי. אם כן, מה יכלו לעשות אלדד ומידד כנגד החלטת הקב"ה להשרות עליהם את רוח הנבואה? על כך עונה הנצי"ב שבכל זאת יש פעולה אקטיבית של הנביא והיא ההכנה שלו לקבלת הנבואה. על מנת לקבל נבואה על האדם להכין את עצמו מנטאלית ורוחני. הכנה זו מכונה בפי חכמינו "התפשטות הגשמיות" והיא מכוונת אולי לסוג של מדיטציה או התרכזות ודבקות המחשבה ברוחני, באלוקי. האדם במצבו הטבעי היום-יומי איננו נמצא בתנאים המטאליים והרוחני לקבלת הנבואה. יהושע חשב שאלדד ומידד קיבלו את הנבואה מחמת שהכינו את עצמם וכאן הבעיה.

 

כנגד דבריו של יהושע עונה משה רבנו: "המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". משה איננו מוטרד מהפרטת הנבואה ומכך שישנם המתנבאים גם שלא בתוך ההיררכיה המקובלת. אדרבה, שאיפתו הפנימית של משה רבנו היא שבירת ההיררכיה הנבואית. היא העמדה של כל אדם, של כל העם באופן ישיר אל מול ה' ללא חציצתו של מנהיג או רב-נביא אלא כל עם ה' נביאים הם. אך יש כאן מימד עמוק עוד יותר. ע"פ הנצי"ב מצב זה שאליו משה מייחל הוא לא רק שינוי בהיררכיה של הנבואה אלא יש כאן שינוי קונספט במדיום של הנבואה. משה רבנו לא מוטרד מאלדד ומידד מכיוון שהללו התנבאו בסוג נבואה אחרת שהיא איננה דורשת הכנה. נבואה שכזו מתאימה לכל עם ישראל והיא איננה מגיעה מהאצלת רוחו של משה אלא באופן ישיר מהקב"ה.

 

איזו נבואה מתאימה לכלל עם ישראל? דומני שניתן לקשור שאלה זו עם שאלת לימוד התורה בה חלקו ר' שמעון בר-יוחאי ור' ישמעאל. לדעת רשב"י המצב העתידי מתאפיין בכך שעם ישראל רק ישב וילמד תורה מבוקר עד ליל. ומה בדבר צרכי העולם הזה? מה עם ישוב העולם? זה תפקידם של אומות העולם. ר' ישמעאל, לעומת זאת, סובר שההבטחה העתידית היא ברכה בתוך העולם הזה, בעולם הגשמי וממילא התורה משתלבת כחלק מן החיים. ביחס לנבואה מכריע הנצי"ב כר' ישמעאל. לדבריו אם כל עם ישראל יהיו נביאים של הסוג הראשון הדורש את ההכנה "אם כן בטל ישוב העולם". האפשרות שכל עם ישראל יהיו נביאים היא רק בכך שסוג הנבואה משתנה לכך שהרוח נחה על האדם "עד יהיה גם בהליכה בחוץ בשווקים וברחובות משיג הערה [מלשון התעוררות] ודבקות".

 

אולם הבדל ההכנה המבחין בין שני סוגי הנבואות איננו רק טכני אלא מהותי. במקום אחר (בראשית ב,כה) מרחיב הנצי"ב בכך שסוג הנבואה השני משקף מערכת יחסים אחרת לגמרי בין אדם לקב"ה. הנבואה המחייבת הכנה משקפת לדבריו מצב ירוד ונמוך יותר והוא קושר זאת בסיפור גן עדן וחטא אדם הראשון.

 

לפני חטא עץ הדעת התורה מספרת שאדם וחוה היו ערומים "ולא יתבוששו". הקשר בין אדם לחוה היה כה טבעי עד שכאשר רצו להיות יחדיו לא היו זקוקים להכנה מלאכותית. אולם לאחר החטא אדם וחוה מתלבשים ומסתתרים ובכך האחדות הפשוטה הולכת ונסתרת. יחסים אלו בין אדם לחוה משקפים את היחס שבין אדם לקב"ה. הצורך בפעולות מלאכותיות על מנת לדבוק ברוח הנבואה משקף מצב שבו הנבואה איננה חלק אינטגראלי מן החיים. היא בצידם או מעליהם אך לא בתוכם. על עניין זה ייחל שלמה המלך שכתב בשיר השירים (ח,א): "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי". שלמה המלך מייחל לקשר עם הקב"ה כאח ואחות. מה מבדיל קשר זה מקשר של איש ואישה? עונה הנציב שאיש לא ישק לאשתו בשוק מכיוון שיש בכך חוסר צניעות אולם בין אח לאחות הקשר ביניהם טבעי יותר וממילא הנשיקה ביניהם איננה של תאווה אלא של קרבה פשוטה וטבעית. כך ביחס לנבואה, החזון הוא שהנבואה תחול על האדם באופן טבעי ופשוט כאשר הוא הולך בשוק לפרנסתו ועבודתו; שהנבואה תהיה חלק אינטגראלי בתוך החיים; שהחיים לא יסתרו את הנבואה אלא בתוך היום יום, יוכל האדם לפתע פתאום להתעורר ולדבוק בה'.

 

לאור זאת, בחושבנו על 'חידוש הנבואה', על הרמת החיים לדבקות בה', על הרצון לעורר את שגרת החיים למשמעותיים ורוחניים יותר, ברמה הפרטית וברמה של החברה הישראלית, אל לנו להצטמצם ולחשוב בהכרח על תכניות ומוסדות שיוצאות מהחיים, מהרחובות והשווקים, אלא כיצד להפנים את זה בתוך החיים, כצד לחנך לחיים של דבקות ודבקות שבתוך החיים.

 

המודל של הנבואה העתידית לפי הנצי"ב הוא לא שבעים הזקנים ובני הנביאים אלא אלדד ומידד.

 

שבת שלום,
שראל.