img
הרב שראל רוזנבלט

מסע בין דתות

הרב שראל רוזנבלט

 

יומן מסע


ע"פ המדרש, שבעת ימי הסוכות הם בעלי אופי אוניברסאלי, שבעים הפרים כנגד שבעים אומות העולם. כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. אולם היום השמיני, ביום העצרת, הוא יום של 'סעודה קטנה'. רק השי"ת ואנחנו. איחוד מחודש. התיאור נשמע רומנטי ויפה, אך למי שהסכים לקחת את המדרש ברצינות ולצאת למסע בין אומות העולם יודע שהחזרה אל חדר הייחוד, אל הסעודה הקטנה, איננה מעשה של מה בכך. היא איננה מובנת מאליה. היא מציפה שאלות והאגרים. דומני שרובנו יודעים את זה ולכן מפחדים בכלל לצאת למסע. גם אני פחדתי. אך בסוף, העזתי...

 

מסע בין דתות


יום ראשון, ר"ח סיון, תשע"ג. תשע בבוקר שעון ניו יורק. יושב בספסל האחורי בתוך מונית מרצדס-שחורה וגדולה. מלפני חמישה מצרים חלקם מוסלמים, חלקם נוצרים. שקט מביך. מביט מהר בתוך רשימת המשתתפים,ושם לב שמישהו חסר. הנה, זה יהיה התירוץ לפתוח בשיחה נחמדה. 'סליחה', אני שואל באנגלית, 'אני רואה שנאדר איננו, האם הכל בסדר?' צעירה עטופה ברעלה מסתובבת אלי במבט חודר ומחזירה בשאלה: 'כבר עכשיו אתה מתחיל לחפש אחרינו?! מה הלאה?' ממלא פי מים. מבועת והלום. מתחיל להפנים מה זה לדבר עם מישהו שבאמת, אבל באמת, שונא אותך. שנאה כה עמוקה, שנים של חינוך לדמוניות ואנטי ישראליות עד שגם השאלה התמימה ביותר שכל כוונתה לפתוח בשיחת רעים מתפרשת כקריאת מלחמה.

 

יוצא למסע. מסע בעולם. מסע בין תרבויות. מסע בין דתות. לא ציפיתי להתחיל כך את הדרך. בהמשך אשמע מסמואל מניגריה על כך שיהודים הם בעצם עובדי אלילים; ממוחמד ראשיד המלמד בחוג הטאליבן את מיטב האנטישמיות העדכנית ביותר; נרלין מאידונזיה תספר שביום פקודה מאה ותשעים מליון המוסלמים במדינה מתחילים לצעוד לעבר ישראל כדי לשחרר את הר הבית. שנאה נוטפת מכל מקום.

 

חשדן ומתגונן אך מנסה בכל זאת בכל שיחה ובכל מפגש להקשיב באמת, בכנות, לתת אמון.

 

מוחמד ראשיד, אימאם משבט הפתאן (הטוען שהוא צאצא אבוד של עשרת השבטים), על גבול אפגניסטן פקיסטן, מבקש ממני בקשה, 'אני רוצה בבקשה לספר לך את כל הסטריאוטיפים שיש לי עליך, כיהודי וישראלי. אתה מוכן להקשיב?'. בשמחה, אני משיב. 'אתם גנבים, רמאים, אי אפשר לסמוך עליכם. אתם תביאו את השטן וזה יהיה הסימן שלנו המשיח קרוב ועוד ועוד'. אני יושב הלום צוחק במבוכה וכואב מהגילוי של מה אנשים יכולים לומר עלינו ורק בגלל שהם רחוקים, תינוקות שנשבו. 'עכשיו, בבקשה, תספר לי את כל מה שאתם אומרים עלינו' מבקש ראשיד. מתפתל בתוך הכורסה מנסה להסביר כי זה לא מה שאני חושב אלא מה שאני שומע מסביבי, ובכלל הרי רבים ממה שאני שומע מיוחס ל'ערבים' בני ישמעאל ולא למוסלמים מזרחיים מהצד השני של הגלובוס. במשך חמש דקות אני מוציא את כל ההגיגים, השנאה, הסיסמאות, הגזענות שאני שומע סביבי. כל מילה שיוצאת מפי ראשיד סופג עמוק לתוך הלב. מקשיב ומקשיב. שקט ארוך ולאחריו: 'כל מה שאמרת עלינו, אנחנו חושבים גם עליכם'. רגע של גילוי, של חשיפה וכנות, כמה גועל שיצא החוצה וכמה משחרר ומטהר. מכאן יש רק לעלות.

 

"בבקשה, רב, אתה יכול לשבת רגע לידי" קורא לעברי עמנואל, כומר מפקיסטן. "תודה רבה לך. תודה רבה!! זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני פוגש יהודי. אתה כ"כ נחמד, כ"כ מנומס וחכם. אתה לא יכול להאמין מה מספרים לנו על יהודים בפקיסטן. דברים רעים שונים ומשונים. ועכשיו אני רואה את המציאות. כעת, אני משתוקק לבוא לבקר בארץ ישראל, אני רוצה ללמוד תורה, שתלמד אותי עוד ועוד על יהדות".

 

לאחר שבועות מספר יתוודו בפני כל שלושים המשתתפים כי הרגע המרגש, המשמעותי, המחדש, הרגע שחתם בם נקודת תפנית אל חזור היה המפגש עם היהודים, הלימוד על היהודים, השיחות והוויכוחים. הם לא חוזרים כפי שבאו. הם נשרטו עמוק, משהו נגע בהם. משהו התנפץ. השנאה והפחד נמוגים.

 

איך זה קורה? מה היה שם? לפני התורות הגדולות על אור ושלום ואלוקות, היה שם, פנים ושיח. חיוך אחד, בוקר טוב, איכפתיות, לב והרבה הקשבה.

 

שעת בוקר, אוויר צח, עטור בטלית ותפילין בינות השבילים המיוערים של הקמפוס. מעיין באורות הקודש לפני תפילה. 'אפשר לשבת לידך'. מפר קול את המוזיקה של הסנאים ועלי היער המצפצפים. ספראטאן מוסלמי שיעי מאינדונזיה מתקרב אלי כמו דבורה אל הצוף. 'כשאתה לובש את הדברים האלו על הראש שלך אתה נראה קדוש. הפנים שלך מאירות יותר'. מנסה להסביר לו על 'הרצון הפועל' הוא שואל 'מי הנביא שלכם? יעקב?' מנסה להסביר לו את ההבדל בין משה רבנו לבין יעקב אבינו. 'אתה מבין, אנחנו קודם כל משפחה. זה העניין, גם אם אתה ממש לא מסכים איתו – הוא עדיין האח שלך. עכשיו מתחילה ההתמודדות. מה אתה עושה עם זה? ואם כולנו בני אדם הראשון. מה זה אומר?'. 'מעולם לא חשבתי על כך. זה מקסים. אלמד בארץ שלי את החכמה הזו'. מבקש בנימוס להמשיך בתפילה אבל עוצר לרגע ומהרהר: חשבתי שעל 'הדברים האלו' נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". אולי היום התחלפה לה היראה באהבה, לא דחיה ופחד כי אם משיכה. הפנים של יהודי נהיים קדושים וטהורים עת הוא עטור בתפילין וטלית.


העולם השתנה. העולם משתנה. לפתע החזון של שבעים הפרים של חג הסוכות, החזון האוניברסאלי נראה קרוב מתמיד. היכולות הגלובליות בעקבות מהפכת האינטרנט משנות את התודעה, מגבירות את הביקורת והסקרנות ולב נפתח. הם נמצאים שם, רבים מאד, מסתובבים ומחפשים, מוכנים לשמוע באמת מהי יהדות, מיהם היהודים הללו, מה היא מדינת ישראל. נקרעים בפער התהומי שבין החינוך שהוטמע בהם מינקות למפגש הבלתי אמצעי פנים בפנים. צמאה נפשם.


קרוב אבל רחוק


יחד עם הקירבה וההתעוררות הגדולים הקיימים היום בעולם, הנכונות והרצון להיפגש ולהקשיב, יש תחושה שהחזון האוניברסאלי של ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים עוד רחוק. לא, לא רק מצד מצבם של אומות העולם שרבים מהם עוד מלאים שנאה כלפינו אלא גם מצדנו, מהמצב בו אנחנו נמצאים. אנו יודעים לדבר על חזון אוניברסאלי אולי קוסמי, יודעים לצטט מדרשים ואגדות, אולם האם יש לנו היכרות ממשית עם העולם אותו רוצים לגאול? האם אנו באמת מכירים את עולמו של הקב"ה? רבות אנחותינו וליבנו דווי, אנחנו עסוקים בבעיות הפנימיות שלנו. צועקים על הכלכלה ועל השבת, על התחבורה ועל התרבות. אלו מאשימים את אלו והללו משיבים באותו המטבע. מבלי ששמנו לב השיח האגוצנטרי השתלט עלינו. חברה שרוב מאמצה וחזונה פונים אל עצמה בלבד. הפכנו מבלי משים לעם השוכן בדד ובגוים לא מתחשב. אין ספק, רבים מעיסוקים אלו מוצדקים שהרי כך דרכו של עם החוזר לארצו ובונה מחדש את המרקם החברתי המתקבץ מארבע כנפות הארץ.

 

מתגעגע לבן גוריון, שעם כל האתגרים של חברה שנבנית, קרא להיות אור לגויים. בכך ביקש לקדם את מציאות חיינו בחזון גדול שאיננו עוסק רק ביחס בינינו לבין עצמנו, אלא דווקא בחזון הפונה אל מרחבי קיום רחבים הרבה יותר. דווקא אל מול חזון זה נעשה קל יותר להבין עד כמה אנו זקוקים לכפר הגלובאלי כדי להתקדם כאומה. במצבים מסויימים בשעה שהמצב מבית קשה ושברירי, זה הזמן דווקא לעשות את הצעד המפתיע ולא לשקוע שוב בנסיון למצוא פתרון, אלא לצאת החוצה, להרחיב את המבט אל עבר מכנים ומטרות משותפות לקידום האנושות אל מלכו של עולם.

 

אי שם, מחוץ לד' אמותינו, יש אנשים צמאים לדבר ה', שרוצים ומשתוקקים אך אין איש שם על לב. אנחנו לא פונים, לא מאירים פנים, אפילו לא נפגשים. מדוע ולמה לא נהיה אנו הכתובת? לקשר של אורה ותורה הכרחי שיוקדם קשר ותשתית של דרך ארץ.

 

הפניה אל החוץ איננה בבחינת זכות אפשרית אלא קשורה בעצם תכליתנו כעם הנבחר. כדי שלב יהיה הלב של כל האיברים הוא זקוק להיכרות בסיסית כדי לדעת מי צריך עזרתו ואיך וכמה.

 

מה קשה לנסוע אך קשה יותר לחזור

 

אני זוכר את הטיסה חזרה. במשך שבועות יצרתי קשרים וחברויות אמת. אמון גדול. חווינו באופן בלתי אמצעי כיצד האמונה בקב"ה, התורה והאור הטמון בה מסוגלים ליצור קשר ומאור ופנים ושיח. כיצד מתרגמים את הקנאות לאנרגיות בניין, כיצד חיים זה לצד זה למרות אי ההסכמות והפערים והמחלוקות. באופן טבעי כל אחד מאיתנו מחלק את העולם לקבוצות מקבוצות שונות ובתוך זה בוחר כיצד והיכן להתמקם. טובים ורעים, יהודים וערבים, יהודים וגוים, דתיים וחרדים, ימנים ושמאלנים. יש אותנו ויש אותם. אבל אדם שיוצא מאזור הנוחות שלו; זה שמעז לפגוש גם את מי ואת מה שמעולם לא פגש מתחיל לחשוב מחדש על משבצות הזהות שלו. ולפתע נוצרים בי תבניות חדשות: אלו שמוכנים לדבר ואלו שרוצים להילחם. פתאום המכנה המשותף שלי הוא לא רק בקהילת הגורל אלא מתגבר בקהילת הייעוד. כומר מפקיסטן, שייח' ממצרים ואימאם מאינדונזיה ואני חלוקים בהרבה סוגיות מהותיות, מגיעים לוויכוחים קשים ונוקבים, אך על דבר אחד אנחנו מסכימים: אנחנו נשב ונדבר על זה. כל אחד מאתנו חוזר לקהילתו להילחם את מלחמתם של המדברים כנגד מלחמתם של הנלחמים. איך חוזרים אל תוך עולם כזה? כיצד מעוררים את האהבה?

 

המדרש, כאמור, מלמד אותנו ששבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת מספרים על המעבר מהאוניברסאלי אל הפרטיקולארי, מההמוני אל האינטימי. מבית תפילה לכל העמים לסעודה קטנה.

 

שנים קראתי את המדרש בקריאה רומנטית. זהו, כל האורחים הלכו, כעת, אומר הקב"ה, נשארנו רק אני ואת. כיום אני מבין שאנחנו זקוקים לסעודה קטנה, לזמן אישי לפני שחוזרים לעבודה יום יומית, כי משהו קרה במשך שבעה ימים. מי שלוקח ברצינות את המסע הבין תרבותי ובין דתי של סוכות אינו חוזר כפי שיצא. משהו משתנה. כעת צריך בהשתדלות רבה לעורר ולחדש את האהבה פנימה. להבין שהעבודה האמיתית והברכה לעולם עוברת דרך הקהילה הממשית, דרך קהילת יעקב, ולא דרך קהילה מדומיינת אוניברסלית. דרך קהילת הגורל ולא רק דרך קהילת יעוד. דרך התורה הקדושה ולא דרך סיסמאות קוסמופוליטיות, דרך בית. היעוד קשור בגורל. זאת המשמעות של כריתת ברית עם עם שלם ולא רק עם יחידים, או עם העולם כולו. עכשיו מתחילה העבודה הקשה, כיצד מחנכים נער מתבגר להביט על העולם ולא רק על עצמו. היציאה החוצה, הפניית המבט, הלימוד והמפגש הכרחיים הם. לזכור את ייעודנו, להאיר פנים, לתקן, וגם פשוט להיות, ודווקא אז למצוא בית. עכשיו צריך לבנות את הבית מיסודותיו כדי שיוכל להכיל ולהחזיק בעתיד אל כל האורחים מכל קצוות תבל שיבואו לביקור.

 

דור המדיה והציונות הדתית

 

מרן הרב קוק זצ"ל הניח לנו את היסודות לחזון גלובלי ואוניברסאלי. כך כותב הרב:
מכל הזרמים הרוחניים השונים שבחללו של עולם האנושי, נמצא שורש בכנסת ישראל, מתוך שהיא במובן הרוחני, המיוחד למשאות נפשם המתרוממת למרומי האֹשר הטהור - - מרכז האנושיות. ובגלל זה אי אפשר כלל שנעלים עין מכל זרם, בבאנו לברר את כח הרוחני של כנסת ישראל, "הכלה", "דכלילא מכל גוונין". (שמונה קבצים, א, כו)

 

רוחה של הציונות הדתית היא זו המסוגלת לעמוד בצו הנוקב הזה ולקיימו; היא זו שמסוגלת דווקא מתוך שורשיות יהודית תורנית לפקוח עין אל זרמים רוחניים הקיימים בחלל העולם. בתנועה נפשית זו מתגלה עניינה האמיתי של כנסת ישראל שאמורה להיות כלולה מכל הגוונים, לא רק כאמירה מיסטית אלא כחוויה והתנסות חיים ממשית. הציבור והנוער כבר נמצאים כאן ומי שמקשיב טוב שומע ורואה את זה במוחש ממש. הספק הוא ביחס להנהגה ולמחנכים, האם יענו לקריאה הגדולה של הדור ויובילו אותו, או שימשיכו בכל כוחם לנסות ולדכא קריאה זו מתוך פחד וחשש.

 

לנגד עיני עומד החזון שבו מקרב לומדי התורה, דווקא מתוך הציבור הדתי לאומי, יקומו המנהיגים, ומוסדות החינוך שלנו ילכו בראש המחנה הישראלי בקריאה גדולה לעולם כולו.

 

התשתית התקשורתית של דורנו מייצרת מערכת של 'איחוד המידות', כזו המאפשרת ליצור חיבורים שעד לאחרונה נדמו כבלתי אפשריים. אנו חוששים שניבלע בתוך ההמון ונאבד את הזהות הפנימית הזו, ומחנכים רבים משקיעים מאמצי מלחמה כנגד אבדן זה, לא בהצלחה רבה. עלינו לראות במציאות זו הזדמנות אדירה ונפלאה המקרבת את הגאולה. אפשר ללמד במשך שנים את ריה"ל המלמד אותנו שאנחנו הלב באיברים אך לא להבין ולראות שגם המסך הקטן שנמצא לכל אחד בכיס עשוי להיות הדרך אל הלב הזה.