דף הבית>שיעורים>חגים ומועדים>חנוכה>מנורת המקדש והמהפך במעמדה
img
הרב ברוך קהת

מנורת המקדש והמהפך במעמדה

הרב ברוך קהת

שתי מצוות ציוו חכמים לקיים על ידי הדלקת נרות - נרות שבת ונרות חנוכה, אך שונות הם ואף הפוכות בתפקידיהן

 

 

במצוות העמדת כלי המשכן בקודש נאמר: "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שמות כ"ו, לה). האופן שבו מצווה ה' מצווה זו תמוה. הוא מקדים את מצוות העמדת השולחן מחוץ לפרוכת למצוות העמדת המנורה שם, אך השלמת תיאור המיקום המדויק של השולחן "עַל צֶלַע צָפוֹן" נדחית עד אחרי התיאור המלא והמדויק של מקום המנורה: "עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה". היינו מצפים שהמצווה תהיה בדומה לתיאור של קיומה בסוף חומש שמות "וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת... וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה" (מ', כב-כד).
לאורך כל פרשיות המשכן מוקדם השולחן למנורה: בציווי על עשיית הכלים (שמות כ"ה, כג-לז; ל"ה, יג-יד), בציווי על משיחתם בשמן המשחה (ל', כז), בבחירת בצלאל ואהליאב לעשיית המשכן וכליו (ל"א, ז-ח), וכן בקיומם של ציווים אלה (ל"ז, י-כד; ל"ט, לו-לז). נראה שהקדמת השולחן למנורה בכל מקום נובעת מכך שהשולחן חשוב מהמנורה. על השולחן נותנים לחם לפני ה' תמיד, והמנורה תפקידה לשרת את השולחן באמצעות הארתו באורה: וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ (כ"ה, לז); בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח', ב), כפי שכתב רשב"ם שם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השולחן". בגלל תפקידה זה מודגש בתיאור הנ"ל של העמדת המנורה בקודש, שמקומה "נֹכַח הַשֻּׁלְחָן" (שמות כ"ו, לה; מ', כד). מצד שני צד דרום חשוב מצד צפון. רוחות השמים במקרא נקבעות על פי עמידת האדם כשפניו פונות למקום זריחת השמש ('קדמה'), הדרום מימינו ('תימן'), והצפון משמאלו ("צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" תהלים פ"ט, יג). נמצא שכשם שהימין חשוב מהשמאל כן חשוב הדרום מהצפון. לכן בני קהת 'נושאי המקדש' חונים בצד דרום "עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה" (במדבר ג', כח), ובני מררי שמשאם פחות בחשיבותו ממשא שאר בני לוי "עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה" (שם, לה). כמו כן "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם" (שם ב' י), ולעומתו דגל בני השפחות, הפחותים בחשיבותם משאר השבטים: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם" (שם, כה). נראה שמחמת כן הקדים ה' בציווי את תיאור הצד שבו תעמוד המנורה –דרום, למקום שבו יעמוד השולחן – צפון. בעקבות זאת נוצר המבנה המוזר של הפסוק, המקדים מצד אחד את השולחן החשוב יותר למנורה, אך מצד שני מקדים את המיקום המדויק של המנורה בצד דרום היותר חשוב, למקומו של השולחן בצפון.
אך נשאלת כמובן השאלה מדוע נקבע שהשולחן החשוב יותר יעמוד בצפון הפחות בחשיבותו, והמנורה המשרתת אותו תזכה לעמוד בדרום היותר מכובד? נראה שהסיבה לכך היא שתפקידה של המנורה במשכן מקביל ואף מייצג את תפקידה של השמש בעולם. השמש כשמה משמשת את העולם ומאירה אותו, וכן גם המנורה משמשת ומאירה את המשכן. מאחר שהשמש עוברת ממזרח למערב דרך הדרום (ולכן צד זה נקרא דרום כי שם מדור השמש, לעומת הצפון שבו השמש צפונה ונסתרת), גם המנורה המייצגת אותה ניצבת בצד הדרומי של המשכן.
אך חז"ל העניקו משמעות אחרת למנורת המקדש: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום" (בבלי ב"ב כה ע"ב). הדימוי של התורה לאור "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו', כג) הביא להסתכלות על המנורה שבמקדש כמסמלת את התורה והחוכמה, לעומת השולחן שמסמל את השפע והברכה הגשמית. בדברי חז"ל התהפכו אפוא היוצרות, והמנורה הוצגה כחשובה יותר מהשולחן. המאורות מושלים בעולם הגשמי, שכן אורם מנהל את חילופי היום והלילה ואת חילופי עונות השנה. לעומתם אורות החוכמה והדעת מושלים בעולם הרוח ומנהלים את אורחות חייהם של בני האדם. השמש והירח משרתים את העולם בהאירם אותו, אך התורה אינה רק משרתת את עם ישראל בהנחיית דרכם אלא היא גם תכלית קיומו של העולם – "בראשית ברא – בשביל התורה שנקראת ראשית" (רש"י בראשית א', א). על פי תפיסת חכמנו המנורה אינה מייצגת רק את האור הגשמי המאיר את המשכן, אלא גם את אור הרוחני של התורה והחכמה.
מלכות יון "החשיכה עיני ישראל בגזרותיה" (ב"ר פרשת בראשית פ"ב), וביקשה להשכיח מהם את אור התורה. במנורת המקדש המסמלת את אור התורה ובשמן שעל ידו מדליקים את נרותיה באו לידי ביטוי הגזירות וביטולן. גזרות אנטיוכוס והפגיעה בתורה התבטאו בטומאת השמנים של המנורה. הניצחון של בית חשמונאי וביטול הגזרות, התבטאו בהצלחתם להדליק את נרות המנורה בשמן טהור, ובכך שב אור התורה לעיניהם של ישראל.
שתי מצוות ציוו חכמים לקיים על ידי הדלקת נרות – נרות שבת ונרות חנוכה. נרות השבת נועדו לשמש את הבית ולהאירו, כתחליף לאור השמש שאינה זורחת בלילה. הם מאירים את שולחן השבת העמוס במעדניה, כדי שיאכל האדם את סעודת השבת בשמחה, בדומה לתפקידה של מנורת המקדש המאירה את השולחן שכנגדה. לעומתם נרות החנוכה אין תכליתם להאיר את הבית 'ואין לנו רשות להשתמש בהם'. הם מבטאים את האור המסמל את התורה והחכמה, ומקומם הראוי אינו בתוך הבית ('על שולחנו'), אלא על פתח הבית מבחוץ כדי להנהיר את אור התורה ומעיינותיה חוצה.