img
הרב שלמה וילק

כנפי השעווה

הרב שלמה וילק

 

 

 ההיבריס, כמה נורא הוא. כשמחברים כנפיים לאנשים ולרעיונות, שוכחים שהם תמיד עשויים משעווה. כנפיים משחררות, נפלאות, מביאות לתחושת שכרון רוח וכח, אבל משעווה. יש הוראות הפעלה לכנפיים, הוראות פשוטות מאוד, למעשה רק הוראה אחת. אפשר לנסוק, לברוח, להתעלות, לעשות פעלולים, אבל הגובה המירבי הוא זה ממנו אפשר לראות אדם עומד מלוא קומתו ואפשר לזהות את פניו, לפחות במשקפת המצורפת לערכה. כשעולים גבוה וכבר לא רואים אנשים, סימן שקרובים לשמש, ואז הכנפיים נמסות ונופלים למים.

 

הרבה מאיתנו זכו לקבל חבילה עם כנפיים ומשקפת וחוברת הוראות, בדרך כלל היא הגיעה עם החסידה שהנחיתה אותנו בחדר לידה. בחבילה הזו היו כריזמה וכשרון שכנוע ויכולות שכליות ורגשיות מסוימות. ויש תחרות בין בעלי הכנפיים. אם את אישה עם כנפי שעווה למשל, תתקשי לעלות כי יש כאלו הסבורים כי כנפי אישה נועדו להסתיר את פנייך ורגלייך ולא לנסוק לשום מקום. ואם כנפיך מבקשות לתת צל מעל ראשי אנשים, ולא, למשל, להשאירם בעננת אבק דרכי החיים, ילעגו לך גם אלה שבחרת להצל מעליהם, על בזבוז משאבים.

 

בסוף, כל בעל כנפיים שינצח ויצליח להתרומם ישכח את הוראות ההפעלה ואת המשקפת, וכנפיו ימסו. ההיבריס לעולם לא ינצח, וכל זרוע רמה תגדע בסוף, כי כך ברא האל הטוב את העולם. כך אירע למלכים ואנשי דת, לאימפריות ודיקטטורות, צ'יפים אינדיאנים ואינקויזיטורים. כך קורה לרבנים ולהורים עריצים, לאדמו"רים ולשחקני קולנוע ואמנים. הכריזמה הרומסת קורסת, כנפי השעווה ששכחו לראות אדם נמסות, ואיתם רעיונות גדולים נופלים אל המים וממתינים שאיזה משה חדש ימשה אותם מן המים ויגאל אותם, הפעם בלי היבריס.

 

אני זוכר היטב את הימים בהם להורים שלי לא היה פנקס אדום. 'בגלל זה', אמרו לי אז הורי, 'לא קיבלנו קו טלפון והתקשינו למצוא עבודה'. אני זוכר את ההיבריס של מפא"י הסוציאליסטית והחילונית שהובילה את הורי להיות חילונים כדי למצוא עבודה, ולשונאי מפא"י שהקפידו להצביע לבגין. בעולם ההיבריס ההוא הייתה היהדות בשוליים, מדוכאת וקטנה וסרח עודף בכנסת. ההיבריס הזה, שגדלתי בצילו, קרס בסוף. בין היתר, נגאלה היהדות משביה ושמחה מאוד לקבל את כנפי השעווה שנלקחו ממנה במשך מאתיים שנה. כנפי השעווה הללו הקימו ישיבות רבות ועצומות, פוליטיקאים ממולחים וחזקים, ספרות עשירה, קהילות גדלות והולכות, מפעל התיישבות מופלא, רבנים, מורים, מועצות דתיות, מערכי כשרות גדולים.

 

ואז הגיע ההיבריס. שירות צבאי מקוצר, או דחיית שירות מתמשכת לבטלנים ושקרנים, רק כדי להגן על המערכת. חוקים מבוססי הלכה ודת, המבקשים לאנוס ציבור שלא רוצה את הצל החשוך בעיניהם של כנפי השעווה החדשות. מלחמה בנשים המבקשות ללמוד ולהנהיג, בעיוורון שכבר לא רואה אדם בודד ואפילו לא את החברה בכללה. ההיבריס הזה מניע את בתי הדין הרבניים לפסול גיורים ולהתעמר בנשים הזקוקות לסעד ההלכה, והוא הגורם למערכת הכשרות הממלכתית להיות בדיחה מחד, ומאידך להילחם במערך כשרות פרטית. היבריס הסבור כי הוא ממנה רמטכ"לים ומגן על רבנים אחרים שפוגעים מינית, שגם הם עם כנפי שעווה נמסות, לא יודעים ששכרון הכח שלהם הוא למעשה ורטיגו, המעניק תחושת נסיקה בשעה שצוללים מטה. אחוזי חילון גבוהים, בנות דתיות המתגייסות לצבא בהמוניהן, תלמידי ישיבות שלא מסרבים פקודה למרות הוראות רבניהם, ציבור דתי לאומי ההולך ומתגבר בדרישתו למיניינים שיוויוניים יותר, מאבקי צניעות אינסופיים באולפנות ובחברה, רבנים שעלו לגדולה על כנפי רבני ההיבריס והיו למטרידים מינית וליושבי כלא. וקיסרים שונים ממשיכים לכתוב ספרים מיותרים ותשובות מופרכות המלאות בהבלים והענקת ציונים לאחרים, כמו נירון, קיסר רומא, שניגן בכינור בשעה שרומא בערה.

 

חבורת צעירים גדולה, ההולכת שבי אחר שיח צבאי ואידיאולוגיה רומנטית ופשוטה, או אחר עיתונות מחנאית ומיליטינטית חרדית, נותנת כח עצום לתהליך הזה והיא המעיפה את רבניה לשמים. הצעירים הללו מתפכחים אחר כך והאמת המורכבת מתגלה להם בצורות שונות, אבל בינתיים הם מקיפים את מנהיגיהם בהילת הערצה ודורשים יותר ויותר שמים ופחות ופחות ארץ, ומונעים מהם לראות את המציאות שמחוץ למעגלים הללו.

 

למעשה מדובר בתופעה שולית המועצמת, ממש כמו כל התופעות השוליות בעולם, בידי התקשורת. חשוב מאוד לדבר על רב המפטר רמטכ"ל, אבל לא על שלשה שתמכו בו והם מראשי המחנה. אין ברירה אלא להזדעזע מרבנים הקוראים שלא להתגייס ליחידות מעורבות, ולהתעלם מכל ראשי ישיבות ההסדר שמעולם לא מנעו מתלמידיהם להתגייס גם ליחידות 8200 המעורבות. ברור שהלב נחמץ כשחבר כנסת, נציג אותם רבנים, מאמין שאישה פסולה מלשמש בתפקיד בכיר כמפקדת טייסת באופן קטיגורי, וחייבים לראיין אותו, אולם איש לא מראיין את מאות המכיניסטים הדתיים הניגשים למבחני המיון לטייס, וסומכים לגמרי על הצבא שישים בראשם מפקדים הראויים לכך.

 

הפעם, נקווה, כנפי השעווה הנמסים לא יפילו את האמונה וההלכה והיהדות כולה, משום שמעמד ביניים צומח, כאלו שיש להם כנפי שעווה, אבל הם יודעים את מחירו של ההיבריס. צומחת כאן תורת חיים ברוב הישיבות והמדרשות, ובקהילות הרבות והולכות כבר פועם לב יהודי מתחדש ורלוונטי, שכבר יודע שחדש מחוייב מן התורה. אני פוגש את האנשים הללו בכל יום ובכל שעה, בתלמידי, בחברי קהילתי, בעשרות רבנים צעירים הפונים ומבקשים להצטרף לשיח המבקש לנסוק מעלה ולהרים איתו את הארץ במקום להילחם בה. מעמד הביניים הזה לעיתים נבהל ממוטת הכנפים של אלו שמעליו, אך, כידוע, די ביד קטנה כדי להסתיר את השמש, וכשהיא קפוצה, לכאורה מסתירה סוד, היא בדרך כלל מאחזת עיניים. תורת החיים הזו חושבת שריאליזם ומודרנה אינן מילים גסות, אבל גם משיחיות אינה מילה אסורה. הם מאמינים שהקב"ה ברא מלאכיות אידיאלית ואוטופית, וברא בני אדם ארציים ומעשיים המתחרים במלאכים, ומי שרוצה לדעת 'מה פעל א-ל?', מוטב לו שישאל את ישראל החי והארצי ולא את המלאכים, כפי שלימד רבי נחמן בתורה א' של ליקוטי מוהר"ן תניינא.