img
הרב שלמה וילק

זהות

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

 

עד לאחרונה הייתה מטרת החינוך להעניק זהות. מגוון הזהויות היה מצומצם מאוד, והתמקד בשתי זהויות מיניות, בזהות מקצועית מוגבלת לעיסוקים בודדים, בהשתייכות לאומית מקומית ומוגבלת ובעיקר במרחב ידע מוגדר וקטן שמיקד זהויות באופן מדויק יותר. שני התנאים לקיומה של זהות, האומץ למות למענה והנכונות להרוג כדי להגן עליה, גם הם היו פשוטים, בעולם בו החיים לא היו יקרים כל כך. בנתיים נולד הכפר הגלובאלי, התפתחו כלים להפצת ידע, הרפואה ורמת החיים הפכו את החיים ליקרים, והאנושות קצה בשיח המוות הבינארי של 'למות או לכבוש את ההר', ומה שבעבר נחשב ל'סטיה' הפך לזכות לביטוי עצמי. מערכות חינוך חוששות לחנך לזהות, ומבקשות מזה שנות דור ועד לאחרונה, להעניק ידע וכלים כדי שהילד יבחר את זהותו. בימים אלו מתרחשת התמורה הבאה, המחנכת לחוסר זהות, לפלורליזם שאינו רק סובלנות אלא ספק ובלבול. חינוך בלי זהות, בלי זאב וכבש, בלי רע וטוב, בלי הירארכיות ובלי שום דבר אשר כדאאאאייי, כמו ששר אריאל זילבר או ג'ון לנון, למות למענו.

 

קשה להאשים אותנו. המילה 'זהות' שקופה מידי, והיא מודה על האמת המרה. זהות, למרבה הצער, פירושה – 'זה הוא', היא מה שמעניק אדם אחד לאחר, כדי שיוכל להיבדל ממנו, לאיים או להיות מאויים, להרוג או ליהרג. זהויות חיפשו כח, ביקשו להרוג במקום ליהרג, בהבינם כי גם ביום בו יגור זאב עם כבש, מוטב שיהיו הזאב. פעם היו חיילים אונסים נשים בקרב כדי לטשטש זהויות של ילדים, והיום מצאנו פתרון טוב יותר; במקום שהאויב יטשטש את זהותי, שכל אחד יעשה חראקירי לזהותו.

 

אלא שאנו מגלים כי הזהות מתמרדת, והיא חזקה מכולנו. בכל העולם מתחזקים הכוחות הבדלניים, וכיוון שדור שלם גדל בלי זהות, הרי שלא נותרה לה ברירה אלא לגשת אל מדף ההיסטוריה וליטול את הזהות האחרונה שנותרה שם, זהות אכזרית, בדלנית, גזענית, בורה. תראו את חוק הלאום החדש שלנו כדוגמה, שכל כולו נחקק כתגובה לאבדן הזהויות הכללי. זהו נסיון להחזיר זהות שיש בה גאווה וערבות הדדית ויעוד, ואין בזהות הזו מה שהיה בה בראשית דרכה, כבוד לאחר, זכויות ואמון וקריאה לשלום. כל אלו היו תוצרים של אבדן זהות, ושיניהם נעוצות חזק בבשר החוק והמשפט, ובשעת חירות זו, יש רק זהות. ובמלחמה כמו במלחמה, מפרקי הזהויות האבודים לוחמים במשקמי הזהויות, והטוב ינצח. או שלא, והמטוטלת תמשיך להתפרע.

 

יש לומר את האמת. רוב האנשים מחזיקים בזהות ברורה. רוב הנשים הן נשים, ורוב הגברים הם גברים. רוב האנשים גאים בלאומיותם, ורובם גם שמחים בעיסוק בו בחרו, או בתחום הידע שלהם. רובנו אוהבים את העיר בה אנו גרים, ואת הקהילה לה אנו שייכים. רובנו גם מוכן למות למען ערכיו ונאמנותו לזהויות שלו, ואפילו מוכנים, בלית ברירה, גם להרוג למענם. דבר לא השתנה מבעבר, מלבד העובדה שכל אלה שבעבר לא השתלבו בזהות הציבורית שנדרשה מהם והושלכו אל מחוץ למחנה, דורשים עתה את מקומם והתקשורת להם שופר. ולמרבה ההפתעה, רוב האנשים מוכנים גם לקבל את מצורעי העבר אל המחנה מחדש.

 

זה עידן התשובה החדש, עידן שאין בו צורך בגיהנום וגן עדן, הוא לא דורש הפחדות ממדרונות חלקלקים, וגם לא קינות ומסכנות. אי אפשר לחנך את האידיאולוגים להפסיק לצעוק חמס, ולא את התקשורת להפסיק וללבות שנאה ובדלנות, מה עוד שכל אחד מן הגופים הללו עושה את תפקידו בנאמנות. די בחמישה רבנים מלאי זעם, או במאתים, כדי ליצור פאניקה תורנית, ודי בשלשה נכים, חרדים, להט"בים, סטאג'רים למשפטים, כדי לחסום כביש ולהיות צודקים, רעים, מאיימים, מרטירים. ואת הקשר הגורדי בין קיצונים לתקשורת, המתפרנסים זה מזה, אי אפשר להתיר, אך את האנשים אפשר לחנך. אפשר לחנך לאמונה שיהיה טוב, ולאמונה שאפשר לתקן. אפשר להרגיע ולהסביר כי בזכות שומרי הסף החושפים שיניים, השיירה יכולה לעבור. צריך לחנך לזהות, לחנך למסירות נפש ולנכונות להרוג, אולם להסביר כי שני אלה לא נועדו כדי לממשם, אלא כדי לצוות לנו חיים למען מה שגדול מאיתנו. וצריך לחנך להיות מסוגל להבין את השיח הזה, להבין כי מורכבות בעולם מורכב היא הדבר הפשוט ביותר. ומעל הכל, לנך עם שמחה וחוש הומור, לא כזה מושחז ומתיר את הדם, אלא כזה שיש בו ביקורת עצמית ונכונות ללמוד, כזה שיודע לשמוח בחלקו ולצחוק לבחירותיו הוא.