חמישי, 16 יוני 2016 00:00

הנבואה העתידית

Written by הרב שראל רוזנבלט

 

 

 

בפרשת בהעלותך נקרא על ההפרטה הרוחנית-נבואית בעם ישראל. ריכוזיות הנבואה מתפרטת ממשה רבנו לשבעים זקנים אשר ינהיגו עמו את העם. תהליך האצלת הנבואה מבוקר מאד והוא נעשה בטקס רשמי בנוכחות כל העם סביב אוהל מועד. אולם התהליך איננו נשאר מתוחם לנהלים הרשמיים ולפתע אנו מוצאים את אלדד ומידד 'מתנבאים במחנה' שלא במעמד שבעים הזקנים. יהושע בן נון רואה בכך בגידה במנהיג ומבקש ממשה לכלוא אותם. הגמרא בסנהדרין מסבירה שהבעיה בהתנבאותם היא "כמורה הלכה בפני רבו". כמו שבשדה ההלכתי יש היררכיה ברורה מי עומד בראש, יש רב ויש תלמיד ואסור לתלמיד להורות הלכה במקומו של רבו באשר זה סותר את הסמכות ההלכתית, כך גם בשדה הנבואי אסור לו לאדם להתנבא במקומו של רבו הנביא מבלי שקיבל את האישור לכך באשר זה סותר את הסמכות הנבואית.

 

הנצי"ב מוולוז'ין תוהה כיצד ניתן להאשים באשמה זו את אלדד ומידד וכיצד ניתן להשוות בין השדה ההלכתי לנבואי, שהרי הוראת הלכה הינה מעשה אנושי-אקטיבי ואילו הנבואה היא מצב בו הקב"ה משרה את רוחו על האדם ואילו האדם נמצא במצב פאסיבי. אם כן, מה יכלו לעשות אלדד ומידד כנגד החלטת הקב"ה להשרות עליהם את רוח הנבואה? על כך עונה הנצי"ב שבכל זאת יש פעולה אקטיבית של הנביא והיא ההכנה שלו לקבלת הנבואה. על מנת לקבל נבואה על האדם להכין את עצמו מנטאלית ורוחני. הכנה זו מכונה בפי חכמינו "התפשטות הגשמיות" והיא מכוונת אולי לסוג של מדיטציה או התרכזות ודבקות המחשבה ברוחני, באלוקי. האדם במצבו הטבעי היום-יומי איננו נמצא בתנאים המטאליים והרוחני לקבלת הנבואה. יהושע חשב שאלדד ומידד קיבלו את הנבואה מחמת שהכינו את עצמם וכאן הבעיה.

 

כנגד דבריו של יהושע עונה משה רבנו: "המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". משה איננו מוטרד מהפרטת הנבואה ומכך שישנם המתנבאים גם שלא בתוך ההיררכיה המקובלת. אדרבה, שאיפתו הפנימית של משה רבנו היא שבירת ההיררכיה הנבואית. היא העמדה של כל אדם, של כל העם באופן ישיר אל מול ה' ללא חציצתו של מנהיג או רב-נביא אלא כל עם ה' נביאים הם. אך יש כאן מימד עמוק עוד יותר. ע"פ הנצי"ב מצב זה שאליו משה מייחל הוא לא רק שינוי בהיררכיה של הנבואה אלא יש כאן שינוי קונספט במדיום של הנבואה. משה רבנו לא מוטרד מאלדד ומידד מכיוון שהללו התנבאו בסוג נבואה אחרת שהיא איננה דורשת הכנה. נבואה שכזו מתאימה לכל עם ישראל והיא איננה מגיעה מהאצלת רוחו של משה אלא באופן ישיר מהקב"ה.

 

איזו נבואה מתאימה לכלל עם ישראל? דומני שניתן לקשור שאלה זו עם שאלת לימוד התורה בה חלקו ר' שמעון בר-יוחאי ור' ישמעאל. לדעת רשב"י המצב העתידי מתאפיין בכך שעם ישראל רק ישב וילמד תורה מבוקר עד ליל. ומה בדבר צרכי העולם הזה? מה עם ישוב העולם? זה תפקידם של אומות העולם. ר' ישמעאל, לעומת זאת, סובר שההבטחה העתידית היא ברכה בתוך העולם הזה, בעולם הגשמי וממילא התורה משתלבת כחלק מן החיים. ביחס לנבואה מכריע הנצי"ב כר' ישמעאל. לדבריו אם כל עם ישראל יהיו נביאים של הסוג הראשון הדורש את ההכנה "אם כן בטל ישוב העולם". האפשרות שכל עם ישראל יהיו נביאים היא רק בכך שסוג הנבואה משתנה לכך שהרוח נחה על האדם "עד יהיה גם בהליכה בחוץ בשווקים וברחובות משיג הערה [מלשון התעוררות] ודבקות".

 

אולם הבדל ההכנה המבחין בין שני סוגי הנבואות איננו רק טכני אלא מהותי. במקום אחר (בראשית ב,כה) מרחיב הנצי"ב בכך שסוג הנבואה השני משקף מערכת יחסים אחרת לגמרי בין אדם לקב"ה. הנבואה המחייבת הכנה משקפת לדבריו מצב ירוד ונמוך יותר והוא קושר זאת בסיפור גן עדן וחטא אדם הראשון.

 

לפני חטא עץ הדעת התורה מספרת שאדם וחוה היו ערומים "ולא יתבוששו". הקשר בין אדם לחוה היה כה טבעי עד שכאשר רצו להיות יחדיו לא היו זקוקים להכנה מלאכותית. אולם לאחר החטא אדם וחוה מתלבשים ומסתתרים ובכך האחדות הפשוטה הולכת ונסתרת. יחסים אלו בין אדם לחוה משקפים את היחס שבין אדם לקב"ה. הצורך בפעולות מלאכותיות על מנת לדבוק ברוח הנבואה משקף מצב שבו הנבואה איננה חלק אינטגראלי מן החיים. היא בצידם או מעליהם אך לא בתוכם. על עניין זה ייחל שלמה המלך שכתב בשיר השירים (ח,א): "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי". שלמה המלך מייחל לקשר עם הקב"ה כאח ואחות. מה מבדיל קשר זה מקשר של איש ואישה? עונה הנציב שאיש לא ישק לאשתו בשוק מכיוון שיש בכך חוסר צניעות אולם בין אח לאחות הקשר ביניהם טבעי יותר וממילא הנשיקה ביניהם איננה של תאווה אלא של קרבה פשוטה וטבעית. כך ביחס לנבואה, החזון הוא שהנבואה תחול על האדם באופן טבעי ופשוט כאשר הוא הולך בשוק לפרנסתו ועבודתו; שהנבואה תהיה חלק אינטגראלי בתוך החיים; שהחיים לא יסתרו את הנבואה אלא בתוך היום יום, יוכל האדם לפתע פתאום להתעורר ולדבוק בה'.

 

לאור זאת, בחושבנו על 'חידוש הנבואה', על הרמת החיים לדבקות בה', על הרצון לעורר את שגרת החיים למשמעותיים ורוחניים יותר, ברמה הפרטית וברמה של החברה הישראלית, אל לנו להצטמצם ולחשוב בהכרח על תכניות ומוסדות שיוצאות מהחיים, מהרחובות והשווקים, אלא כיצד להפנים את זה בתוך החיים, כצד לחנך לחיים של דבקות ודבקות שבתוך החיים.

 

המודל של הנבואה העתידית לפי הנצי"ב הוא לא שבעים הזקנים ובני הנביאים אלא אלדד ומידד.

 

שבת שלום,
שראל.

Additional Info

  • Intro text הרב שראל רוזנבלט
  • סוג מדיה audio
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

חמישי, 09 יוני 2016 00:00

לפרשת נשא ושבועות

Written by הרב שלמה וילק

בס"ד

 

 

פרשת הסוטה מעמידה בפנינו מודל מופלא של תיקון עולם תורני. אזלת היד של המשפט האנושי לתת מענה למצב מורכב ונפוץ מאוד של חשדות מבוססים שחושד בעל באשתו, מטופלת בפרשת נשא ביד אמן. א-להי ישראל, א-ל נקמות המתעב גילוי עריות, מתגייס לעזרת האישה ומטיל אחריות על הבעל המקנא, החייב למחוק את שם הא-ל כדי לברר את האמת. לפתע החשדות נחלשים, הא-ל המתגלה בחסד דורש מן הסובבים לגלות חסד, וגילוי החסד דורש ענווה, צמצום האני, עד מחיקתו.

 

ההלכה, אומר המדרש (ויקרא רבה לב ח), יוצרת לעיתים מצבים של חוסר מוסר, דחיית החלש והמסכן, אפליה ומצוקה. אין הפוסק אשם בכך, הרי הוא עומד אנוס אל מול ההלכה והמסורת והקושי לגלות רחמים במקום בו ההלכה דרשה צדק, ו׳אונס רחמנא פטריה׳. אלא שלעיתים הפוסק, הנחוש להיות גם מוסרי ולא רק צודק, עשוי להצדיק מוסרית את קביעתו ולטעון כי ההלכה קובעת את המוסר, ולא כן היא. המדרש שם את הקב״ה בצד החלש, בצידו של זה שההלכה דחתה. אלקים מרחם על אלו שהלכותיו פגעו בהם. מחוץ לדלת בית הדין עומד הקב״ה, אותו א-ל שרגע קודם ניצב בעדת השופטים.

 

ידע כל דיין כי אותו שופט עליון הניצב עימו בדין הוא גם זה שינחם את העשוקים ממשפטו של הדיין. ידע ויזהר, ידע ויבוש, ידע ויזכור כי מוטב לו כי גם הוא יעמוד אחר הדלת, יחד עם הבורא, ברחמיו על ברואיו.

 

בערב מתן תורה יש לזכור כי זו תורת ישראל. זו אינה תורת חסד המרחמת על רשעים ומגישה את הלחי האחרת, זו גם אינה תורת דין העיוורת לחולשה ולצער אנושי. זו גם אינה תורה המבקשת לשלב בין השניים ע"י דין מעוות, דין החושש מלהטיל מורא. זו תורה שמבקשת שיקוב הדין את ההר, ובאותה עת דורשת גם לתקן את העוול אותו הדין גורם. כל דרך אחרת אינה דרך יהודית, לא זו ההופכת את ההלכה למוסר, ולא זו ההופכת את המוסר להלכה.

 

אלא שהדברים יפים לאומרם, אך קשים עד מאוד לבנות מהם מערכת חיים מעשיים. אם בסופו של יום נותר המסכן במסכנותו, מה משמעות הנחמה אותה אנו מבקשים להעניק? האם מילים טובות ודרישה להכנעה לתורה די בהם?

 

הדרך בה פעלה ההלכה הייתה בדרך של פרשנות. המוסר לא דוחה את החוק, אלא מאיר אותו, והתורה נותרת בבחינת דינים. קיומה של ההלכה תלוי בתהליך הזה, בו הפוסק והמחוקק יודעים כי המשפט לא נעשה על כס השיפוט בלבד, גם לא בשערי בית הדין. הוא תמיד שואל מה רצון ההלכה ומה רצון הקב"ה, וממתק את האחד בשני, כדי להגיע לעומק הדין, לא רק למילה הכתובה והמדוברת, אלא גם לברית אותה מכוננת המילה.

Additional Info

  • Intro text הרב שלמה וילק
  • סוג מדיה audio
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

שישי, 03 יוני 2016 00:00

תמונת העולם המספרית

Written by הרב שלמה וילק

בס"ד

 

לפרשת במדבר

 

לכל אחד מאיתנו יש דרך אחרת לתפוש את העולם. יש אנשים שמסתובבים בעולם ורואים הכל דרך ערך כלכלי, יש כאלה הרואים רק חוקים ותקנות, אחרים העולם נראה להם דרך נופים. יש כאלה שרואים את השמש וחושבים איזה יופי, ויש כאלה שחושבים על תפילת ותיקין. יש כאלה שנזכרים שהשמש עתידה לכבות יום אחד והם נכנסים לדכאון, ויש כאלה שהשמש מעירה אותם בבוקר והם מנסים להרחיק אותה. אנשים יכולים לראות אנשים אחרים כמטרד, אם הם אקולוגיים או אוהבי פרטיות, ויש שרואים באחד הזדמנות למשהו. לניצול, לחסד, לחפירה, לפרנסה, לחתונה.

 

תמונת העולם של יהודים תלויה בגורמים רבים. אנחנו יכולים להביט אל שרוכי הנעל במבט הלכתי, ועל חזיר במבט רוחני. אני יכול לראות בתכלת צבע לפתילי הציצית או לדעת לפי ההבחנה בצבע מתי זמן תפילה. התכלת היא גם את צבע השמים והים. ההלכה אינה המבט היחיד שיהודי רואה, אולם לרובנו היא וודאי המשמעותית ביותר.

 

ספר במדבר מציג תמונת עולם משונה, תמונת עולם במספרים. אם התמונה היהודית היא תמיד במילים, לפתע אנו נדרשים לספור אנשים. הספירה היא הגרועה בהשקפות עולם, משום שאין בה פנים, אין בה אנושיות, והיא מנוכרת לאדם. כל מבט אחר, בין אם הוא אמנותי או חוקי, נותן מקום לאדם הבודד, רק לא המספר. הביטוי אומר 'לא סופרים אותי', כאילו לומר שלא נותנים לי חשיבות, אבל האמת הפוכה, מי שסופרים אותו אין לו ערך אישי, הוא רק חלק מכלל.

 

מה המשמעות של הספירה? האם היא נועדה להזכיר לנו כי הכלל חשוב מן היחיד? וזה עיקר זר ליהדות בעיני. אולי היא נועדה כדי לתכנן את צרכי הציבור? ואז השאלה מדוע היא מסוכנת? המדרש אומר כי מתוך חיבתנו הקב"ה מונה אותנו, אולם גם זה קשה. איך ייתכן שהקב"ה, דווקא מתוך החיבה, הופך אותנו למספרים? בזיכרון ההיסטורי הקצר שלנו היה מישהו שמיספר אותנו ולא הערכנו אותו כ"כ.

 

כמו שלמדנו, הזוהר אומר שהמספר מבדיל בין אדם לאדם ויוצר את האינדיבידואליזם. כשבני אדם נספרים זה בדרך כלל כי הם חיילים, אסירים, אזרחים, והמספרים הם כדי שהחברה תשלוט ביחיד. המצאנו את האינדיבידואליזם כדי שהחברה תוכל לדרוש ממנו לציית לה. בעולם ללא מספר אישי ותעודת זהות אי אפשר לגבות מיסים מאדם מסוים, אלא מקהילה. בנוסף לכך, ובהמשך לדברים, ברגע שסופרים משהו הוא גמור, אין בו תקווה יותר, ומה שמקיים אותנו תמיד זו התקווה שיהיה טוב. הספירה שאדם סופר אותי היא ספירה מקבעת, משהו שגם אם יוולדו השנה עוד מיליון ילדים והחברה תתקדם, אני כבר לא אתקדם. אני תמיד מספר אישי – 4333492, אותו מספר. וזה מספר סתמי ומקרי, שלא כמו כל כינוי אחר שיקראו לי בחיים והוא תלוי בבחירה שלי או של הסובבים אותי.

 

הזוהר הוסיף ולימד כי הקב"ה ציווה כי לספירה תתלווה תרומת מחצית השקל. הקללה במספר לא מוסרת כי סופרים כסף במקום ראשים, אלא משום שהספירה מניעה תרומה, רוחב יד וחיבור לחברה. זו הספירה הראויה, בה האינדבידואליזם הופך להיות כלי לקבל אחריות.

 

הרב עוזיאל פסק כי מותר ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לספור כי המספר נועד להראות ציבור ולא יחידים, לבדוק מדיניות ציבורית ולא להתייחס ליחידים. כלומר, הספירה עשויה לבודד אדם, או דווקא להפוך אותו לרצף בתוך חברה. דווקא מספר תעודת הזהות או המספר האישי, מספרים סתמייים לגמרי שלא מייחדים אותי ולא אומרים עלי דבר, דווקא הם מחברים אותי לכלל, הם המספר הרציף שלי בתוך הכלל.

 

ועוד הערה חשובה. המספר הסמלי של כלל הוא שישים ריבוא. המספר בתחילת הנדודים היה שישים ריבוא וגם המספר בסוף הנדודים. המשמעות היא שהמספר לא ממש חשוב, אולם מותר ואפשר לספור אנשים רק כאשר המספר מגיע לשישים ריבוא, כלומר רק כאשר רוצים ליצור ציבור ולשם כך סופרים. אז הופכת הספירה ל'כמה קצת יש', אלא לכמה הרבה מרכיבים את הכלל.

Additional Info

  • Intro text הרב שלמה וילק
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

ראשון, 06 מרס 2016 15:04

פרשות ויקהל - פקודי

Written by הרב שלמה וילק

בס"ד

 

 

חלק גדול מהחיים שלנו עסוק במבנים חברתיים. האדם אינו אי בודד, אלא חיה חברתית, ואחת היצירות החשובות ביותר של הטבע היא הערבות ההדדית של היצורים החיים. בעלי חיים, כמו בני אדם, מתקבצים בלהקות כדי להגן ולשרוד, וגם כדי להקריב מעצמם. ואם פעם חשבו שרק אצל בני האדם הקהילה מאפשרת גם נתינה וחסד של אמת ללא כוונת רווח, הסתבר כי גם בקרב בעלי חיים שונים יש סוג של קהילתיות שיש בה כוונות טובות ולא רק קהילת אינטרסים. יש שניסו להסביר כי ההבדל בין בעלי חיים לבני אדם הוא המדינה – ארגון קהילתי כ"כ גדול מתאפשר רק אצל בני האדם, אולם השאלה היא מה יתרונה של המדינה על פני הקהילה? מה נותנת המדינה לבני האדם שלא נותנת הקהילה? האם מדובר רק על הרחבה של הקהילה – הגנה טובה יותר, ערבות משמעותית יותר? הרי המדינה הזו היא דווקא גנאי לאדם, הנאלץ לבנות קהילת אינטרסים שאין בה ערבות אמיתית המבוססת על היכרות ואינטימיות.

 

המדינה אמנם מאפשרת צבא חזק יותר, ובעולם תחרותי אינטנסיבי ברור שכל קהילה תנסה להיות גדולה וחזקה יותר עד שהמדינה היא פשוט הכרח אבולוציוני של בני האדם, אלא שאין בה כל מותר האדם מן החי. יתירה מזו, המחיר שמשלמים כשמקימים מדינה הוא הפיכת הסולידריות החברתית למנגנון ביורוקרטי שמבוסס על חוקים ותקנות ולא על אנושיות. מדינה אינה יכולה להתנהג כקהילה המבוססת על אמפתיה והיכרות אישית, וגם לא על הרצון להיטיב. מדינה מבוססת על רצונו של היחיד להתחלק בעושרו ואושרו עם הכלל כדי למנוע מהפכות ולהביא לשקט. בקהילה הדל והמסכן יקבלו עזרה כלכלית או רפואית, ויחד איתה גם אמפתיה. במדינה העזרה הכלכלית עשויה להיות גדולה יותר ובהיקפים משמעותיים יותר, אבל היא לא תלווה באמפתיה. יש שיגידו שלא חשובה האמתפיה, אלא העזרה החומרית, אולם אנו יודעים שעזרה חומרית ללא אמפתיה אינה מספקת ואפילו מזיקה.

 

זה מה שקרה לחברה העולמית מרגע שבחרנו להפוך את הלאומיות לעיקר ונתנו בידי המדינה את ההגמוניה של החסד ורווחת הפרט – רווחת הפרט עלתה מאוד, אולם לא בהכרח הפכה אותנו למאושרים יותר, דווקא משום שהסולידריות ההדדית מתבטאת במשרדי ממשלה ופקידים ולא בחברות שיש בה הענקה ומסירות. גם המשפחה נפגעה מאוד, משום שהיחיד לא זקוק לה כדי לחוש בטוח, ואת אבא או אמא יכולה להחליף הממשלה ע"י תמיכה ותקציבים והקלות במס וכו'.

 

משה מקהיל את ישראל כדי לומר שני דברים: שבת ומשכן, וחז"ל אומרים כי נסמכה פרשת השבת למשכן כדי לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. המשכן מסביר מדוע צריך מדינה, לא משום שהמדינה היא הרחבת הכוחות והסמכויות של הקהילה אלא כדי לבנות משכן בו יש נוכחות אלקית. אלקים שורה בתוכם, משום שהמדינה היא הנכחת הסדר והמוסר בארץ, היא מסמלת את מידת הדין בעולם. המילה 'מדינה' שורשה במילה דין, תפקידה לשמור על הסדר ולא על החסד ורק בחברה כזו אלקים שוכן. אולם, אומר משה, מלאכת הקמת המשכן אינה דוחה את השבת שיסודה במשפחה ובקהילה. החסד מתבטא במבנה הקהילתי המשפחתי והקהילתי ואילו המדינה והמסגרת של העם בתוכה הם יסוד כסא ה' בעולם. יסוד כסא ה' עומד על הדין, האמת והשלום, כלומר החיפוש אחרי הסדר והכללי ולא הפרטי, והאמת המגיעה מתוך כל ההשקפות והדעות והמנהגים. והשבת הקהילתית קודמת למשכן הציבורי וכדי להפוך את השבת לציבורית יש לעשות עירוב חצירות – להפוך את הקהל לקהילה.

 

שני הפנים הללו נמצאים גם בהלכה. יש המחברים את ההלכה למדינה ולכלל, ואז ההלכה היא סדרי דין ומשפט, כללים קבועים וברורים שאינם מתחשבים במציאות שונה. ויש הרואים בהלכה את רשות היחיד, את הבית היהודי ואת הלכות בית הכנסת והקהילה, ואז מבקשים שההלכה תהיה רק חסד ולא דין. מסתבר כי כרגיל העולם היהודי כולל את שניהם, ומלאכת שבת אינה דוחה את המשכן. הדין חייב להיות קשור לחסד, אחרת אין העולם יכול להתקיים. העולם נברא במידת הרחמים, בתווך בין חסד ודין, בין קהילה למדינה.

Additional Info

  • Intro text פרשת השבוע
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

 

 

 

בשבילים הירוקים של הקמפוס באוניברסיטת דרו בניו-ג'רזי, מטיילים להם הרב והבישוף. אני מצד אחד והבישוף מתלווה אלי לשיחה בעקבות בית המקדש והר הבית. בישוף מוניר, הבישוף האנגליקני של יבשת אפריקה, מזועזע מרעיון המקדש ומנסה להבין כיצד אני יכול עוד לחלום על מקדש שיהיה דווקא במקום אחד הרי אני מאמין בכך שמלוא כל הארץ כבודו?! האם אני מנסה להגביל את מציאותו של הקב"ה למקום קטן אחד?! כאן זיכה אותי הקב"ה לתת שיעור אמונה לאחד האנשים החשובים בעולם של הכנסיה האנגליקנית. הסברתי לו על רמות שונות של קדושה והתגלות, על רבדים שונים של מציאות האינסוף והיכולת לפגוש את ה' פנים אל פנים. והוא בשלו מקשה ומקשה ולא מבין שהרי זה פרדוקס. פניתי אליו ואמרתי לו: "בישוף, מוקדם יותר דיברת איתנו על הפרדוקס של מציאותו של אלוקים שאיננה מוגבלת מחד ומאידך יש אדם שהוא גם אלוקים והסברת שכל העניין של האמונה טמון בפרדוקס. כך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, צריך להבין את ההתגלות במרחב, במימד המקום. אכן מלוא כל הארץ כבודו אך יש בחינה נוספת, שמצד אחד מצטמצמת יותר ומצד שני עוצמתית יותר והיא ההתגלות במקום אחד, בבית המקדש". עוצר הבישוף מהליכתו. חושב. ונותן בי מבט של "אה, הבנתי". וכך, בישוף נוצרי מבין לראשונה בחייו (או לפחות מתחיל להבין) את עניין בית המקדש ואת החשיבות שיש לה בעינינו ומדוע הר הבית הוא לא סתם הר והכיסופים לבית המקדש הם לא עניין וירטואלי.

 

כיום אני חושב שאני מבין טוב יותר מה שהיה קשה לבישוף להכיל. שהוא אמר אלוקים בכל מקום הכוונה ברוח שבכל מקום. הסיבה שהאלוקות היא אותו דבר בכל מקום היא משום שאין קשר בין המקום לבין אלוקים. הדרך להגיע לקדושה היא דרך התכחשות לעולם הגשמי. למקום. יש צורך ב'קפיצה'. ב'פרדוקס', בבריחה מהחומר על מנת לזכות לקדושה. ואז יש רק אחת משתי אפשרויות – או שיש אלוקים באופן מוחלט (כלומר שאני בורח מהחומר) או שאין אלוקים. או קדושה או טומאה.

 

ממילא, אם אנחנו חושבים על האמירה שאמר לי הבישוף שאלוקים בכל מקום – הרי שהוא בוודאי צודק!! זה פשוט מעצם האמונה שלנו באחדות הא-ל. ישעיהו הנביא אמר את זה. והבעש"ט חוזר על זה שוב ושוב. אז היכן הטעות?

 

כאשר התורה מלמדת אותנו שאלוקים נמצא במקום מסוים זה אומר שהחומר, הבניין, הגשמיות משפיעה על הנוכחות של האלוקים בעולם.

 

לעומת התפיסה הנוצרית, התורה מלמדת אותנו את החכמה-הנבואית הגדולה כיצד לקשור את החומר לרוח. שיש קשר בין מעשי האדם, ואפילו בין המבנים של העולם, הכלים שלו, האופן שבו מסדרים את העולם, לבין השראת השכינה והשגת הקדושה והדיבור האלוקיים. רק אם נבנה את המשכן כך וכך, ואת הכרובים כך כך או אז יהיה הקול מדבר עם משה רבנו מבין שני הכרובים. בלי זה יהיה אלוקים והוא אפילו ידבר עם משה אבל הוא לא יהיה כאן. הוא לא יהיה נוכח. זה יהיה סוג קשר אחר. תמיד זה יבוא מלמעלה, מהשמיים, ממקום שאנחנו לא מסוגלים להבין ולהביט בגובה העיניים. בית המקדש מאפשר את האינטימיות, את הדיבור האלוקי הקרוב דווקא משום שזה קורה למטה, כאן, מתוך הגשמיות.

 

השראת שכינתו של הקב"ה בתחתונים תלויה במעשי בני האדם. או ליתר דיוק באופן שבו אנחנו נסדר את העולם. נבנה אותו נכון. או אז יש התאמה בין גוף לחומר. הדרך אל הקדושה היא איננה התעלמות מהעולם, '''קפיצה" מעליו. זה לא "מיסתורי". מיסטריה הנוצרית שלא יודעת איך לעבוד עם החומר. המסר הגדול של המשכן הוא שאנחנו יודעים לעבוד עם החומר. שאנחנו יודעים איך לסדר נכון את העולם החומרי כך שהשכינה תשרה בינינו. הדימוי הוא של אור וכלי. או מים וכלים. יש כלי ובתוכו יש מים.

 

כך קורא רמ"ק (שערי קדושה) את המצוות – כדרך לעבוד נכון עם החומר, עם הגוף, כך שיאפשר השראת שכינה. אבל זה לא רק המצוות אלא זה גם האוכל שאנחנו אוכלים (רמ"ק, פרדס רימונים, שער עצמות וכלים פרק ט). אין סתירה בין לאכול ולשבוע לבין עבודת קודש. אדרבה הדבר משלים אחד את השני. בשבת אנחנו מצווים לאכול דווקא בגלל שזה יום קדוש. בימים הקדושים התורה מכוונת אותנו להיות הכי מחוברים לחומר. לגוף. כי אנחנו יכולים ללמוד את הסוד הגדול של האפשרות שאם רק נאכל נכון, נבנה זוגיות נכונה, משפחה וקהילה; וגם את העולם החומרי כפי שמלמד אותנו בית המקדש או אז תשרה השכינה בינינו באיכות מוגברת יותר.

 

ואם כן הטענה של התורה היא כפולה 1. שהדרך לקדושה דווקא דרך הכלים של העולם הזה. 2. יש הדרגה של הקדושה והיא משתנה לפי הכלים. כי אפשר לסדר את החומר, את האנשים, את החברה באופנים שונים. איש ואישה זכו שכינה ביניהם. אך לא הרי השכינה בין איש ואישה לשכינה שבמשכן ובבית המקדש. יש מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל, והמדבר. ובכל אחד מהם יש קדושה והשראת שכינה אך באופן אחר.

 

הסוד העצמי של המקדש הוא חיבור החומר והרוח. יצירת החומר כך שיהיה כלי להשראת שכינה ולא סתירה אליו. זה העניין של המצוות. ושל כל העבודה בגשמיות.

 

אם ניקח את זה לדוגמא חינוכית – בנקל נוכל להבין שהקדושה, האופן שבו נעבוד את ה' ישתנה לפני המרקם האנושי-משפחתי-חברתי. שאני לבד עם אישתי הקדושה היא מסויימת. שבאים הילדים, הנכדים והנינים, אז כל אחד מהנוכחים צריך להיות קשוב למה שנוצר מתוך המרקם הייחודי של מי שיושב לסעוד סביב שולחן השבת. פעם כך ופעם כך.

Additional Info

  • Intro text פרשת תצוה
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

 

 

 

הפרשה שלנו הינה הפרשה המרכזית של יציאת מצרים. תחילתה עם המכות האחרונות, אשר שוברות לחלוטין את כושר העמידה של המצרים ומלכם. לאחר מכן מגיעה היציאה הדרמטית באישון ליל, והיציאה בחפזון שעומד בניגוד גמור לשנים הארוכות והמייגעות שם. בתווך, קודם למכת בכורות ובהמשך מיד לאחר היציאה, מצווה הקב"ה את בני ישראל מצוות ראשונות, שכולן קשורות ביציאת מצרים: קרבן הפסח וחג המצות, הקדשת הבכורות (באדם ובבהמה הטהורה) ופדיון הבכורות (בבהמה הטמאה - חמור), וזכרון היציאה על היד ועל הראש (תפילין).

 

לפני איזה זמן שמעתי מהצד דיון של חבורה שלומדת את פרשת השבוע. אחד החברים טען שכל הציוויים הללו "נוחתים" על בני ישראל בהפתעה גמורה, וכשהם לא הכי מוכנים לכך. במשך כמאתיים שנה הם היו עבדים, בלי זמן לחשוב או לעשות דבר מחוץ לעבודת הפרך שלהם, ובקושי לפני שניה הם סוף סוף יצאו לחפשי - וכבר מפילים עליהם מצוות וחיובים שונים. לעצמי חשבתי שאינני בטוח כלל בצדקת דבריו, שכן העולם כולו, ובני ישראל בתוכם, הורכב מאנשים שחיו סביב עבודה פולחנית כלשהי, ברובה המוחלט פגאנית. בעולם הזה יש מצוות רבות, ריטואלים דתיים פולחניים, ובתוכם הקרבת קרבנות ומנחות לאל. גם אם לעבדים במצרים היה פחות זמן לעשות את כל זה, לא בטוח שזה היה זר להם, ועוד יותר מכך נראה שהם לא ציפו לחיות חיים חופשיים מדת, שכן אף אחד לא דמיין מציאות שכזו באותם ימים. גם חז"ל מדגישים את העובדה ש"הללו עובדי עבודה זרה", קרי - אנשים שחייהם סובבים גם סביב למצוות וחוקים דתיים שונים ומשונים. מכל מקום, דבריו של אותו בחור עוררו אותי להתבונן בציוויים שמקבלים בני ישראל בהקשר המיידי של יציאת מצרים (קודם היציאה ומיד לאחריה), ושמתי לבי לתופעה מסויימת.

 

בכל הציוויים הנמצאים בפרשה, ישנה התייחסות לעתיד, ולאו דווקא לעתיד הקרוב, אלא יותר לעתיד רחוק יחסית, לזמן שבו נהיה בארץ ישראל, לזמן שבו נצטרך להסביר לילדים שלנו ולדורות שיבואו אחריהם, את המעשים שלנו, ולספר להם את הסיפור המופלא שזכינו ליטול בו חלק. להלן רשימה של הפסוקים המתייחסים לדברים הללו:

  1. "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג ל-ה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו" (שמות י"ב,יד).
  2. "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שם י"ב,יז).
  3. "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך לבניך עד עולם: והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם: ואמרתם זבח פסח הוא ל-ה'..." (שם י"ב,כד-כז).
  4. "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים: ליל שמרים הוא ל-ה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה ל-ה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם: (שם, י"ב,מא-מב).
  5. "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי... ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה: ...והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך... ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה:" (שם, י"ג,ג-י).
  6. "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים... והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים:" (שם, י"ג,יא-טז).

 

שמעתי פעם מפעיל חברתי הגדרה למעמד העוני ולמעמד הביניים: "העני חושב על המחר, מעמד הביניים חושב על המחרתיים". כלומר, האדם העני לא יודע איך הוא יגמור את החודש, היום הוא הסתדר, והצליח להביא אוכל הביתה, אבל עכשיו הוא מוטרד מה יהיה מחר, איך הוא יפרנס את עצמו ומשפחתו מחר, מה יקרה אם מישהו במשפחה יהיה חולה ח"ו וכיו"ב. לעומת זאת, מעמד הביניים לא מוטרד מהמחר, יש לו ביטחון כלכלי מספיק כדי שהוא יידע שהוא הולך להסתדר מהבחינה הקיומית הפשוטה. לכן הוא מפנה את מירב מחשבתו ומאמציו למחרתיים: לחינוך הילדים, לבריאות העתידית שלהם. הוא יעבוד וישקיע ויתפרנס בשביל להוציא את הכסף על החינוך הטוב ביותר, על חוגי העשרה וכיו"ב; הוא יבחר את המסלול הטוב ביותר בקופת החולים לו ולמשפחתו, וכן כל כיו"ב. יוצא מכאן, שמלבד השאלה של גובה המשכורת בהשוואה למספר בני המשפחה - שאלה בסיסית וחשובה ביותר - יש כאן גם סוגיה תודעתית. יכולים להיות שני אנשים עם אותה הכנסה ואותה כמות ילדים, אבל אחד כל היום מודאג שמא לא ישרוד ומתוך תפיסה זו מכוון את הוצאותיו, והשני דווקא משקיע את מאמציו בעתיד הרחוק יותר.

 

לענ"ד, עם ישראל עובד תהליך דומה. בפעם האחרונה שפגשנו אותו - אי אז בראשית פרשת וארא - הוא לא היה מסוגל לשמוע שום דבר "מקצר רוח ומעבדה קשה". לשרוד לשרוד לשרוד. את מה שקרה בזמן עשרת המכות לא נוכל לדעת בוודאות, אבל אפשר לשער. המכות הראשונות, ע"פ פשט, לא הבחינו בין המצרים לעברים. כולם חטפו אותם יחד. אולם, אם מישהו גורם לי סבל, ואז שנינו חוטפים מכה קשה בו זמנית, יכול מאד להיות שהדבר יסב לי קורת רוח מסויימת. כמובן, בשלב מסוים יהיה לי כבר קצת קשה להתנחם בעובדה שגם המעביד שלי סובל לא פחות ממני. זהו השלב שבו רק המצרים חוטפים, והקב"ה מבדיל את ישראל ולא מנחית עליהם את המכות (החל ממכת ערוב - "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שמות ט, ד)).

 

גם השלב הזה ממצה את עצמו, כי בני ישראל כבר רוצים מעבר. לא מספיק לי שהרשע חוטף, אני גם רוצה שלי יהיה טוב באופן אובייקטיווי, ולא רק בניגוד לאחר, שנדפק יותר. השלב הבא הוא היציאה לחפשי. לכאורה זהו רגע השיא שאליו חיכינו וציפינו מזה זמן רב. השעבוד מעיק כל כך, שברגעים המעטים שאפשר לחשוב בהם בבהירות, מדמיינים את החופש, את זה שאף אחד לא אומר לי מה לעשות או איך להתנהג.

 

אולם, השלב הזה טומן בחובו סכנה גדולה: כאשר אדם כלוא ומסוגר, החופש שלו ממלא את כל מאווייו. ראינו איך עם ישראל עובר מסיפוק על דרך השלילה (מכות למצרים) לסיפוק על דרך החיוב (חופש מהמצרים). אלא שהחופש לעצמו הוא לא באמת על דרך החיוב, אף שכל זמן שהם בעבדות הם לא מסוגלים באמת להבין זאת. צריך למלא את הריק שנוצר בתוכן, ויותר חשוב - בחשיבה קדימה. אמנם, המצוות כשלעצמן נותנות לבני ישראל עם מה להתעסק בינתיים, אבל הקב"ה מעוניין ביותר מכך. הוא רוצה ליצור עם חדש, כביכול יש מאין. הוא רוצה להשיב לבני ישראל את היכולת לחלום. הרבי מפיאסצנה אומר (צו וזירוז, סי' י"ד) שאם אדם רוצה לבדוק את עצמו אם התקדם, שיראה מה היו שאיפותיו וחלומותיו בעבר, ומה הם חלומותיו היום. יכול להיות שהוא עוד לא הגשים את השאיפות הקודמות שלו, אבל עצם זה שהוא עכשיו שואף גבוה יותר ועמוק יותר ממה שהוא שאף פעם, זה עצמו סימן מובהק להתקדמותו. אם פעם רציתי לסיים את הש"ס, והיום אני רוצה להגיע לנבואה, אז אפילו אם עוד לא סיימתי את הש"ס, התקדמתי בחיים, כיוון שהשאיפות של האדם מעידות יותר מכל על המקום בו הוא נמצא. בשנות העבדות אבדה לבני ישראל היכולת לחלום. כשכל הזמן צריך לשרוד, כשדואגים רק על המחר, אי אפשר לחשוב על המחרתיים. כשהקב"ה נותן לבני ישראל את המצוות הראשונות, הוא לא רק ממלא באופן פונקציונאלי את הזמן שלהם, שיהיה להם במה להתעסק. הוא מדגיש את השאיפה הרחוקה.

 

המסר הזה מועבר בצורה עמוקה, דווקא בגלל שהוא מגיע כבדרך אגב: כביכול העניין המרכזי הוא קרבן הפסח וחג המצות, והקיום שלו בארץ ישראל ולעולמי עולמים הוא משני. אבל הדברים הללו שבאים כאילו מהצד, חודרים עמוק הרבה יותר בהשוואה לאמירה מפורשת. זוג שהחליט להתחתן בדרך כלל עדיין מרחף לו באיזה עולם לא ברור, אבל כאשר הולכים לבחור את הצבע של הארון בסלון, אז פתאום נופל האסימון שזה אמיתי, ולמרות שבזמן שבוחרים את הארון כביכול הוא החשוב ולא הסיפור הגדול, דווקא הפרט הזה מעניק נפח לסיפור החשוב באמת.

 

כשבני ישראל חוגגים את הפסח במצרים, הם מן הסתם שמחים מאד ועסוקים מאד. כשהם מקבלים את המצוות, אפשר שחלקם מרוצים יותר וחלקם מרוצים פחות. אך כאשר הם מבינים באמת שהולך להיות המשך משמעותי לסיפור הזה. שהולכים להיות להם בנים ובני בנים, שכולם כולם יהיו בני חורין, ושהם יגורו בארץ ישראל אשר הובטחה לאבותיהם לפני שנים רבות, פתאום החרות הזו מקבלת נפח ועומק.

 

השי"ת מעביר את עם ישראל בתהליך הזה, והוא עושה זאת מתון מתון, שלב אחרי שלב, מחוסר היכולת להקשיב בהתחלה, למשה ובעצם גם לעצמם, ועד לחלומות הגדולים שהולכים ומתרקמים לנגד עיניהם: יצירת דור חדש של בני חורין, והגעה לארץ חדשה שבה יעבדו את הקב"ה יחד.

 

שנזכה לחלום

שבת שלום

Additional Info

  • Intro text פרשת בא
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

חמישי, 07 ינואר 2016 00:00

השם הנכתב והשם הנקרא

Written by הרב חנניה שוורץ

 

 

 

גם בפרשתנו ממשיך לו מסע השכנועים של הקב"ה, בנסיונותיו העקרים לשכנע את משה לקחת על עצמו לבד את תפקיד הגואל. בפרשת שמות ראינו כי מתוך העיקשות של משה הקב"ה מוסיף למערך הגאולה את מטה משה, לימים מטה האלוקים, ואת תפקיד הדובר כאהרון אחיו. נראה שאילולי סירובו של משה לתפקיד הגואל, לא היה צריך את אהרון כדובר ולא את המטה כמבצע האותות והמופתים. בפרשתנו, אחרי הכישלון הראשון של השיחות הדיפלומטיות של משה עם פרעה, נראה כי הקב"ה מנסה שוב לבודד את משה מאהרון ולהטיל עליו את כל התפקידים- הנביא והדובר:

 

(י) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(יב) וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי יְדֹוָד לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
(יג) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(שמות ו)

 

הקב"ה פונה למשה בלבד ומשה חוזר על טענותיו בסנה שהינו ערל שפתים ואז בלי להיכנס לדין ודברים מחודש, הקב"ה פונה שוב למשה ואהרון גם יחד. אחרי פרשיה קטנה זו, מתחיל רצף מפתיע של שושלות משה ואהרון שמתחילה בכלל מצאצאי השבטים הגדולים- ראובן ושמעון, ולאחריו לוי וייחוסם המדויק של בני עמרם, שהפסוק מדגיש פעמיים את הייחוס- "הוא אהרון ומשה...הם המדברים אל פרעה...הוא משה ואהרון". מיד לאחר פרשיית הייחוס מופיעה פרשיה קטנה נוספת:

 

(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כט) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְדֹוָד דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי יְדֹוָד הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

 

(א) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(שמות ו-ז)

 

שוב חוזר הפצרת הקב"ה במשה להנהיג את העם מצד עצמו בלי אחיו, וסירובו של משה, ובאמת מכאן והלאה אהרון הופך לחלק בלתי נפרד של גאולת ישראל.
לאור הויכוח המתמשך בין משה לקב"ה, מתגלה כי הקב"ה חפץ מאד בהנהגה יחידאית של משה. אנסה להציע רעיון לחשיבותו המרובה של ההנהגה היחידאית מצידו של הקב"ה.

 

בראשית פרשתנו, הקב"ה מגלה למשה כי ישנה כאן התגלות חדשה של ההנהגה האלוקית, שם חדש- הוי"ה, שלא נודע לאבות ונודע אך ורק למשה. שם הוי"ה מייצג בספרות הסוד את המהות הפנימית של הגילוי האלוקי, בשונה מ"א-ל שד-י" שמבטא את ההתממשות עצמה של הכוח האלוקי, כמביא השפע הגשמי, אלוקי הברכה בעולם. משה הוא המגלה הראשון של שם הוי"ה ואולי אף המייצג היחיד שלו. אפשר לראות הקבלה בין פעולותיו של משה לבין הפעולה האלוקית. הייצוג הבולט ביותר של הקב"ה ביציאת מצרים הינו "יד ה'". היד של הקב"ה היא "האיבר" המרכזי של הקב"ה שדרכו הוא גואל את ישראל ("ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים", "וגאלתי אתכם בזרוע נטוי" וכו'), וכך גם במשה, ידו היא שאוחזת במטה, שמצטרעת, שמחוללת את המכות, קורעת את הים, ומנצחת את עמלק. המטה והדומיננטיות שלו רק מדגישה את היד והיא כמו "ידא אריכתא" של משה. הידיים האלוקיות ככוח הפריצה והגבורה האלוקית, מתבטאת בידיו של משה. תודעה זו דומה לתפיסה המצרית הפרעונית שבהם המנהיג וגם האליל אוחזים במטה הרועים כמבטא לכוחם והנהגתם הבלתי מעורערת.

 

את אותה ההקבלה ניתן לראות בגילוי שם הוי"ה. ידוע לנו הפיצול בין השם הנכתב לשם הנקרא, בין הוי"ה לאדנות. ישנם רגעים נדירים ובמקום המקדש בלבד שבהם מתגלה שם הוי"ה בלי הכינוי שלו, חשוף ואחד, בלי השניות של עצמות וגילוי. משה אמור היה להיות גם הנביא וגם הדובר, או בצורה יותר בוטה- "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹקִים"(ד,טז) גם האלוקי וגם הפה המגלה שלו. הקושי של משה להתגלות, להנהיג, הוא הקושי האלוקי להתגלות, שהרי גם הקב"ה נסתר ונשכח בתוך גלות מצרים. הרצון האלוקי להגלות החוצה לעולם, הוא הרצון של הקב"ה שמשה ,כמייצגו ומכירו, יעיז להתגלות, להופיע. כמו שחז"ל כינו את הקב"ה בעיתות גלות כאילם- "מי כמוך באילמים", כך משה הינו כבד פה וערל שפתיים, לא מצליח לתקשר עם העולם, חי בעולמו הפנימי ומלא במאבק מול העולם שבחוץ. הקב"ה רוצה להתגלות בעולם כשם הוי"ה ובלי כיסויו ולבושיו הממצעים, לחשוף את עומקו ו"עולמו" הפנימי. כדי שזה יתרחש הוא מנסה להעביר את אותו תהליך בייצוגו, במשה, שילמד שאפשר לגשר על הפער בין הפנים והחוץ, ולגלות את כל מכמוניו בלי לתקוע תריס בין העולמות, בלי ליצור דואליות שמנציחה את בדידותה של הפנימיות הנסתרת. מתוך כך ניתן להבין את העיקשות האלוקית החוזרת ונישנת לגרום למשה להנהיג לבדו בלי אחיו.

Additional Info

  • Intro text פרשת וארא
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

שני, 04 ינואר 2016 00:00

תורת האב ותורת הרב

Written by הרב שראל רוזנבלט

פרשת שמות תשע"ו

 

ספר שמות, ספר הגאולה, ספר שבו ניתנה תורה, מתחיל בסופו של ספר בראשית. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". ללמדנו שספר שמות מונח על ספר בראשית. התורה כמו מצווה אותנו שאל לנו לקרוא את ספר שמות כספר העומד בפני עצמו. מעתה והילך אנחנו נדבר על בני ישראל בעיקר כעם ישראל. אלא שפסוק זה מבקש להזכיר לנו שמי שירד למצרים ומי שיוצא ממנה הם משפחת יעקב. בעוד שספר שמות הוא ספר על עם שנבחר, יוצא ממצרים, מקבל תורה ומקים משכן, ספר בראשית הוא ספר על משפחה; ועל האתגרים, הקשיים, העליות והמורדות הניצבים בפני האחווה המשפחתית. החומש הראשון כמו מחפש אחר המשפחה שתצליח להתנהג בדרך-ארץ הראויה. דרך הארץ המבוקשת היא זו המשקפת את האחדות האלוקית הנכונה. היינו שאדם אחד מביט בזולתו, השונה ממנו בתכלית השינוי ובכל זאת רואה בו כמייצג ומשקף חלק מהאחדות האלוקית. המוטיב החוזר של הסיפור הוא האחד שממשיך והאחר שמודח. קין והבל, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. רק יעקב אבינו מגיע למדרגה בו הוא מבין שהברכה האלוקית יכולה וצריכה לעבור דרך משפחה שלמה; דרך אחים שונים ומגוונים. "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט,כח). יעקב אבינו הוא שמצליח להתייחס לכל אחד מבניו באופן פרסונאלי ומתוך כך הוא מלמד אותנו את סוד האחדות המתגלה דווקא דרך הריבוי. אם כן, למדנו שני עקרונות יסודיים מספר בראשית: 1. הברכה האלוקית עוברת ביחסים שבין ההורים לילדיהם ודרך המרקם הייחודי של המשפחה 2. האתגר של ההורים כלפי ילדיהם והאתגר של האחים בינם לבין עצמם הוא להבין את האחדות המתגלה מתוך הריבוי.

 

מתוך האחווה המשפחתית אפשר לעבור לספר שבו ניתנת התורה. מי שנותן לנו את התורה הוא לא אבינו אלא הוא משה רבנו. התורה עצמה שניתנת בהר סיני כתובה על שני לוחות אבנים. זהו חוק בלתי-פרסונאלי השווה לכולם קטן כגדול. דרך שני החומשים הראשונים מבקש הקב"ה ללמדנו שהתגלותו וברכתו בעולם עוברת דרך שני ערוצים שונים: דרך המשפחה ודרך התורה. הרב אשכנזי (מניטו) מכנה שני ערוצים אלו כ"תורת האב" ו"תורת הרב". הסדר הזה הוא הכרחי משום שהתורה היא כמו האור האלוקי אותו יוצקים אל תוך הכלי המשפחתי. והכלי לא רק שהוא מכיל את האור אלא הוא גם מעצב אותו בצורתו. זאת המשמעות העמוקה של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. מתורת הסוד אנחנו למדים כי מדרגת האבות שייכת לעבודת המידות ואילו משה רבנו למוחין, לדעת. בשכל ובאמצעות החשיבה הלוגית כולנו יכולים להיות שווים. כולנו יכולים להסכים על משוואות מתמטיות ומדעיות. הייחודיות של כל אחד ואחד נובעת מהמידות והיחס בין המידות השונות המשתנה מאדם לאדם. מי יותר שייך לצד החסד ומי לדין וכו'. ההבדלים בינינו מתחילים בעיקר מהנטייה הרגשית שלנו.

 

חז"ל מלמדים אותנו שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה (בבלי ע"ז, לו). החתם סופר (גיטין לו) מבאר שעקרון זה איננו רק על גזירות חכמים אלא הוא נלמד מנתינת התורה עצמה. הקב"ה נתן את התורה לעם מסוים ובזמן מסוים מתוך מבט מיוחד על העם המקבל את התורה. ייתכן ודברים אלו עונים על שאלה אחרת והיא מדוע התורה ניתנת בהתגלות כה מיוחדת של הקב"ה, והרי היה אפשר לכאורה פשוט לתת למשה רבנו ספר חוקים ומצוות שילמד את עם ישראל? על פי דברינו אפשר לומר שהקב"ה רוצה לתת לנו את התורה באופן אישי. מתוך מפגש של פנים בפנים. מתוך יחס פרסונאלי גם במובן הכללי – בהתייחסות למרקם המשפחתי של עם ישראל – וגם במובן הפרטי – היינו מתוך התגלות אישית וייחודית לכל אחד ואחד לפי מידותיו.

 

במשך שנים רבות אנשי חינוך ותורה בקשו לעקור תלמידים ותלמידות מביתם (שנתפס בד"כ כמתווה דרך של רדידות ופשרנות דתית) ולחנך אותם בדרך ה'אמת'. חשבו המחנכים כי באמצעות הוכחות שכליות אודות מציאותו של הא-ל ואמיתת התורה יצליחו לאחד את כולם לדעת האמת. "מסיחים דעה גם הם מן האני... מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח" (אורות הקודש ג, עמ' קמ). כל מי שנפש ישראל ותורת ישראל יקרים ללבו חייב להבין שהתורה ניתנת למשפחה. לעם. לאדם שיש לו אישיות ייחודית. איננו יכולים אבל גם איננו רוצים לנתק את התלמיד ממשפחתו. אדרבה המאמץ של המחנך והמחנכת יהיה לראות הילד באופן אישי וכן את הטוב, את החן, הקיים בזהות התרבותית והדתית שהתלמיד והתלמידה מביאים עמם מהבית.

 

אנחנו מתלוננים שוב ושוב על דור המדיה, הפייסבוק והוואטסאפ כדור שבו השיח רדוד; דור שבו כל משפט מורכב, כל עומק שכלי, הופך להיות 'חפירה'. דור שהמרידות שלו הם בכלל לא 'להכעיס' אלא הוא אך ורק 'לתאבון'. חוץ מהצורך החשוב להעלות את רמת השיח ולחנך לחשיבה עמוקה, יש כאן בעיני הזדמנות גדולה. אנחנו חוזרים לדור שבו היצרים והתאוות, שבו עולם המידות הוא המוביל את השיח. זה הקשור באופן פנימי לדור המבקש את הייחודיות של כל אחד ואחד. אכן זה מזכיר לנו תרבות של עבודה זרה כפי שמבאר זאת הראי"ה (זרעונים 'חכם עדיף מנביא') ומכאן חששותינו. אולם אם כנים דברינו אזי יש לפנינו דור שמכין את צעדיו גם לנבואה.

 

שבת שלום,
שראל

Additional Info

  • Intro text פרשת שמות
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

פרשת נצבים

אלול תשע"ה

 

בפרשת ניצבים נכרתת ברית נוספת בין עם ישראל לקב"ה. כחלק מההתחייבות ההדדית של הברית אומרת התורה: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". סופו של הפסוק פשוט וברור. את חוקי התורה ומצוותיה עלינו לשמור והמפרשים כולם מסבירים שמוטלת עלינו גם האחריות החברתית לדאוג שכולם יעמדו בהתחייבות זו. אולם תחילתו של הפסוק דורשת הסבר. מה הכוונה בכך שהנסתרות הם לה' אלוקינו? על אלו נסתרות מדובר? ואם הם נסתרות מאיתנו הרי שאיננו יודעים עליהם ואם כן מדוע התורה טורחת לדבר עליהם?

רש"י ועוד מפרשים מסבירים שמדובר על אדם שחוטא בסתר כך שאין לחברה את היכולת לאכוף ולדון אותו על מעשיו. לכן, התורה מודיעה לנו שאמנם מעשי האדם אינם נסתרים בפני ריבונו של עולם והוא זה שיפרע ממנו את הדין.

אולם, הרמב"ן טוען שפשט הפסוק הוא שונה. הנסתרות הם אינם המעשים הנסתרים מן החברה אלא אותם אלו שנסתרים מן האדם בעצמו, היינו מעשי השגגה. מפרשי הרמב"ן מצביעים על כך שזה בעצם גם פרשנותם של מסדרי תפילת יום הכיפורים שהרי בוידוי אנו אומרים:

"...את הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם ואת שאינם גלויים לנו, לפניך הם גלויים וידועים. כדבר שנאמר: הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם..." (מתוך תפילת יום הכיפורים)
אם כן הרי שהנסתרות עליהם מדובר הם המעשים הנסתרים מתודעתו של האדם. בדברים אלו אנו בעצם אומרים שכל שאנו יכולים לעשות הוא להודות על מעשינו הרעים אותם אנו מכירים ולנסות ולתקנם. אך ישנם מעשים שבעצם איננו יכולים להתוודות עליהם מכיוון שאנו לא יודעים עליהם.

אולם כאן בעצם עולה השאלה – אם אכן איננו מכירים ויודעים על החטאים האלו מדוע עלינו להזכירם? מדוע התורה טורחת לומר לנו שה' יודע את הנסתרות?

דומני כי בדברים אלו טמונה רצון עמוק שמבקש שהטהרה תחול לא רק על התחום שאנו מודעים אליו אלא גם על התחום של התת-מודע, ונסביר את הדברים.
אמנם רק את המעשים שאנו יודעים עליהם ניתן לתקן אולם ישנו מרחב נסתר באדם שממנו צפים הרעיונות והמחשבות. המעשים הרעים שלנו אינם נובעים משום מקום. אי שם בתוכינו, בתוך ליבנו, ישנו רצון לא מבורר, מניעים שונים ומגוונים שמניעים אותנו לעשות טוב אך פעמים שמניעים אותנו לבחור בנוח או ברע. משרצון זה עולה וצף שומה עלינו לתקנו ולא לתת לו ביטוי בעולם המעשה. בקשת התשובה העמוקה מבקשת לתקן לא רק את המעשים אלא גם את אותו מקום פנימי בתוכינו. בעצם הבקשה כאן היא לא לתיקון המעשים אלא לטהרת הלב. אכן זהו תחום ערפילי שקשה לשים עליו את האצבע ולטהר אותו באופן מכוון על ידי האדם. הכח לטהרת הלב ברמה העמוקה מצוי בידו של ריבונו של עולם.
בהמשך הפרשה מתואר תהליך התשובה של האדם ושל עם ישראל בכלל. בסופו של תהליך התשובה אומרת התורה: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך...". מהי מילת הלב?
הרמב"ן מסביר שהכוונה היא לכך שבכוחו של הקב"ה למול את עורלת ליבו של האדם כך שבטבעו הפשוט הוא יבחר בטוב. במצב זה האדם לא יהיה נתון להתמודדות ומלחמה אינסופית בינו לבין עצמו, בין רצונות שונים הטמונים בתוכו, אלא ליבו יהיה זך וטהור כך שיוביל אותו לטוב.
דומני שזה גם עומק דברי הרמב"ם בהלכות תשובה שאומר:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. (רמב"ם, הלכות תשובה ב,ב)
הרמב"ם מציין שהאדם לעולם לא יכול לדעת בעצמו שאכן תשובתו שלימה וגמורה ורק יודע תעלומות הוא שיכול להעיד על כך. מדוע? משום שרק הקב"ה הוא שרואה את הנסתרות, הוא שרואה את האדם פועל אפילו בזמן שהאדם עצמו איננו מודע למעשיו. הקב"ה הוא בוחן כליות והוא רואה את הלבטים הפנימיים של האדם.
בקשת התשובה העומדת בפנינו בפרשת השבוע היא אפוא זו המבקשת לשנות גם את טבע האדם ולא רק את מעשיו, לטהר את הלב ולא רק לשפר את הדרכים. זוהי בקשתו של דוד המלך בתפילת התשובה שלו: "לב טהור ברא לי אלוקים" וכמו שמסביר ר' צדוק הכהן מלובלין שהמילה 'ברא' מכוונת לבריאה כמו בבריאת העולם בה העולם נברא יש מאין, כך מבקש דוד המלך מריבונו של עולם שיברא בקרבו לב טהור.
על דרך הסוד אפשר להציע אפשרות נוספת. שאנו עומדים לפני ה' ביו"כ ואומרים "הנסתרות לה' אלוקינו" איננו באים (רק) לבקש את טהרת הלב אלא זוהי סיבת הסליחה והמחילה. אנחנו חושפים בעצם את חולשתנו האנושית המובנית. אנחנו חוטאים ונופלים מעצם טבענו בבחינת 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. וזה מחמת עצם ברייתנו שאתה ה' בראת. כך הקב"ה ברא אותנו. 'הנסתרות לה' אלוקינו'. במילים אלו אנו מבקשים לעורר את האמפתיה האלוקית על מנת שנזכה לסליחה ומחילה. הקב"ה שותף איתנו בחטאינו שאיננו יודעים ומכירים מעצם ברוא אדם עפר מן האדמה. אין כאן הטחת דברים כלפי מעלה חלילה אלא הודאה בחולשה האנושית מתוך שותפות עם הקב"ה. אנו מבקשים מהקב"ה שיסלח וימחל משום שאנחנו עפר מן האדמה וה' עצמו שותף ביצירה זו.
סוד זה נמצא בדברי רש"י על הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך":
ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הִכְתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות... כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו. (רש"י, פסוק ג).

 

שבת שלום,
שראל

Additional Info

  • Intro text פרשת השבוע
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

נצבים-וילך תשע"ג

 

 

מושג התשובה הינו אחד ממושגי היסוד באמונה שלנו. התשובה הינה אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים ביותר בינינו לבין הנצרות. לעומת הנצרות הטוענת שאת הנעשה אין להשיב והחוטא לעולם נשאר בחטאו, אנו מאמינים בשם הוי"ה כלומר בקב"ה שהינו היה הווה ויהיה, דהיינו הוא מעל הזמן וביכולתו למחול, ולכפר גם על מעשי האדם. ביכולתו של האדם לתקן את המציאות על ידי מעשיו. אמונה בלבד איננה מספיקה אלא היא התנאי הראשוני שממנו האדם שומע בקול ה' במעשה ושב אליו. הגרעין האופטימי היהודי הקורא בקול גדול "לתקן עולם במלכות שד-י", כלומר שעלינו מוטלת מלאכת התיקון, בנוי על גבי יסוד התשובה שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. האומץ לקום ולעשות טומן בחובו כמעט בהכרח את החטא, את סכנת הנפילה. אולם שבע יפול צדיק וקם וגדולה תשובה שקדמה לעולם. התשובה היא הרפואה שהקדים הקב"ה למכת ההחמצה והנפילה.

 

בפרשת נצבים אנו מוצאים שני סוגי תשובה שונים ואולי אף הפוכים. האחד הינו תשובת האדם שהינה פרי מחשבתו ומעשיו "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו". אי שם, הרחק הרחק מביתו, מארצו וממולדתו מבקש האדם את אלוקים בכל לבבו ובכל נפשו. לאחר מכן זוכה האדם לסיעתא דשמיא 'ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך'. אולם סופו של תהליך היא סוג אחר של תשובה: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל,ו).

 

מהי אותה 'מילת הלב' עליה מבטיח הקב"ה ומה היחס בינה לבין התשובה הראשונה אותה מבקש האדם?

 

הרמב"ן בפירושו מסביר כי פסוק זה מתאר את ימות המשיח. ההבדל בין ימינו אנו לבין ימות המשיח הוא בעניין הבחירה החופשית. המצב של בחירה חופשית הינו מצב שבו האדם מצוי בהתלבטות תמידית בין שני קטבים פנימיים שבתוכו האם להיות צדיק או רשע. כלומר הטבע האנושי תמיד במאבק. לב מהול פירושו שבחירה בטוב הופכת להיות טבע האדם. בחירה בטוב היא איננה יותר התגברות על עצמי על מנת לעשות את רצון ה', אלא רצוני שלי באופן טבעי ופשוט המבקש ורוצה בטוב. אינני רודף אחר הטוב אלא הוא בוער בתוכי. זכה אברהם אבינו שנעשו לו שתי כליותיו כשני ספרי תורה.

את שני סוגי התשובה האלו ניתן לכנות 'אתערותא דלתתא' (-התעוררות מלמטה) ו'אתערותא דלעילא' (-התעוררות מלמעלה) או אם נציין את ראשי התבות של אלו"ל כפי הכתוב בספרים הרי שהתהליך הראשון הינו אני לדודי והשני הינו ודודי לי. הסבר זה מצוי במקומות רבים ובעיקר בספרי החסידות. אלא שמדברי הרמב"ן והאופן שבו הרמח"ל והרב קוק מפתחים את דבריו הרי שיש להוסיף על כך. התהליך הראשון שבו אני לדודי, שבו אני הוא ששב לה' הרי שמגמת חיי היא אלוקים. האדם שם את הקב"ה כמגמת חייו ומחליט על פי זה לשנות ולתקן את דרכיו. הרב גינזבורג מכנה זאת 'מודעות אלוקית'. אם כך, הרי שהשלב השני הוא 'מודעות טבעית' משום שבקשת הטוב ורצון ה' איננו דבר החיצוני לי שכדי להגיע אליו אני נדרש להיאבק אלא הטוב והבקשה הקדושה כבר טבועה בי.

אך מכאן עולה השאלה – אם אכן השלב הגבוה של המודעות הטבעית קשור לסיעתא דשמיא של מילת הלב מדוע אם כן זקוקים אנו לשלב הראשון, מדוע שלא נחכה למילת הלב בעזרתו של הקב"ה?

תשובה ראשונה ויסודית היא העניין המוסרי. תורה מצווה עלינו לחזור בתשובה, לתקן את מעשינו ולתת עליהם את הדעת. האדם איננו יכול לטעון שהוא מחכה רק לחסד חינם מאת הא-ל. אם נחזור לתחילת הדברים הרי שזאת בדיוק אותה נקודת תשובה המייחדת את אמונתנו. האדם איננו נשאר בחטאו ובשל כך מסיר מעליו את האחריות המוסרית. התשובה ניתנת בעולם כדי להטיל עלינו את החובה לנסות ולתקן הן את דרכי הפרטית והן ברמה החברתית, הלאומית והאוניברסאלית. האדם או התרבות המחכים רק לחסד האלוקי מבלי שהקב"ה מטיל חיוב מוסרי על האדם עלולים להכשל בחטאים מוסריים גדולים ואיומים.

 

אלא שיש תשובה נוספת הקשורה בראשונה. רק מתוך המאמץ האנושי, רק מתוך שהאדם חותר אל טוב והמוסרי, אל הטהור והקדוש ומצליח מתוודע הוא לטוב אשר שוכן בקרבו. האמונה בכך שהקב"ה טוב ומוסרי, טהור וקדוש איננה אתגר גדול. התכלית הגדולה של העולם, מלמד אותנו הרמח"ל, הינה האמונה או הידיעה בכך שהאדם הוא גם כזה. שבתוך האדם שוכן הטוב והמוסרי, הטהור והקדוש. הדרך אל התשובה הטבעית מוכרחת היא לעבור דרך המודעות האלוקית.

 

ע"פ הבנתם של הרמח"ל והרב קוק את תורת האר"י זהו מהלכו של חודש תשרי: "בחודש תשרי מתגדלת היא בנו הקדושה הטבעית יסוד עריגת האמונה על-פי מקוריותה הנפשית" (קובץ ז, קלג). חג הסוכות הוא חג הטבע ומבטא את קדושת הטבע או את הטבע הקדוש הטמון בתוכנו. חג סוכות מסיים את מהלכו של חודש תשרי המתחיל בראש השנה הלא הוא יום ההמלכה. בראש השנה איננו מזכירים עדיין את חטאינו ואת מעשינו. מלכותו של ה' בעולם היא בלבד זאת העומדת לנגד עניניו ובמילות התפילה במהלך החג. ביום זה אנו מבקשים שכל העולם כולו יהיה במודעות אלוקית. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. מתוך המודעות האלוקית, לאחר ששמנו את ריבונו של עולם כמגמת חיינו אנו ניגשים לתקן את דרכינו ומעשינו בעשרת ימי תשובה כאשר התכלית והמגמה הסופית היא חג הסוכות בו 'הקדושה הטבעית' צפה ועולה מאליה מתוך קרבנו.

 

שבת שלום,

שראל.

Additional Info

  • Intro text פרשת השבוע
  • סוג מדיה text-only
  • נושאים פרשת השבוע

Related Video

«התחלהקודם12345678910הבאסיום»
עמוד 1 מתוך 10