דף הבית>שמיניסטים>תרבות>סרטים>לעבור את הקיר - ביקורת סרט
shministim_subcat - item.php
img

cat = 33

parent = 9

סרטים

לעבור את הקיר - ביקורת סרט

הרב שלמה וילק

מי לה', אלי!

לעבור את הקיר, רמה בורשטיין 2016

 

רבי נחמן מלמד כי 'טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך' (שיחות הר"ן ב). לאן עשויה להוביל הדרכה זו? האם היא תוביל לניהליזם ובינוניות של מי שסבור כי נטיותיו וליבו ומהלך חייו הם רצון האל, והרי זה בגדר 'עשה רצונו כרצונך', או שמא לאמונה עמוקה של שחרור מן הבחירה והשלכתה אל ה'? בין כך ובין כך, שתי התנועות הללו אינן אלא הפקרות ובריחה מאחריות וממאמץ. האם ייתכן כי רבי נחמן דווקא מבקש עניין אחר לגמרי, אמונה כי הקב"ה מנחה את צעדינו ואנו מצווים לפלס מעגל רגלינו כדי שייעשה רצון הקב"ה, ולא רצוננו? האם, במקום לברוח מבחירה, מבקש רבי נחמן לבחור בחירה גדולה יותר לעשות את רצון הקב"ה, למסור את מאמצינו אליו, ולוותר על זה שלנו? דומני כי כך הוא, שהרי ר' נתן כותב: 'אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ", זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה. שֶׁצָּרִיךְ לָשֹׁוּם לִבּוֹ בְּכָל דְּרָכָיו, לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁכָּל מַעֲשָֹיו יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְכָל אָדָם כַּמָּה וְכַמָּה דְּרָכִים נְתוּנִים לְפָנָיו, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כֹּחַ הַבְּחִירָה וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת, שֶׁיֵּשׁ לְכָל אָדָם כַּמָּה וְכַמָּה דְּרָכִים שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם נֶעֱנָשׁ בִּתְפִיסָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לָצֵאת הַחוּצָה, צָרִיךְ לָשִׁית לִבּוֹ שֶׁזֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁפָּגַמְתִּי בְּהַדְּרָכִים הַנְּתוּנִים לְפָנַי, לְצַיֵּר הָאוֹר הָעֶלְיוֹן בְּדֶרֶךְ שֶׁאֶרְצֶה. וְעַל יְדֵי שֶׁפָּגַמְתִּי בָּזֶה בַּעֲווֹנוֹתַי הָרַבִּים נִתְפַּסְתִּי עַד שֶׁאֵינִי יָכוֹל לָזוּז לָצֵאת לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה. וְאֵין תַּקָּנָה כִּי אִם לָשׁוּב לְמָקוֹר וְשֹׁרֶשׁ שֶׁל כָּל הַדְּרָכִים, שֶׁהוּא אוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁמִּשָּׁם מִתְפַּשְּׁטִים וּמִתְפַּצְּלִים כָּל הַדְּרָכִים שֶׁצְּרִיכִין לַחֲזֹר וְלָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לִמְקוֹר הָאַחְדוּת וּלְחַפֵּש וּלְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לָבֹר לוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה בֶּאֱמֶת בִּבְחִינַת (דְּבָרִים ד) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וְכוּ' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ' (לקוטי הלכות יו"ד יין נסך יד).

 

בסרטה 'לעבור את הקיר', (ישראל 2016) בוחרת רמה בורשטיין באפשרות הקלה והפשטנית יותר.

 

מיכל (נעה קולר המצויינת), גיבורת הסרט, מחפשת חתן, שיפיג את שממונה, שישיר לה 'אשת חיל', שיוליד ממנה ילדים, שיפסיק סופסוף את הבזיונות של הרווקות. מיכל רוצה לארח, לשלוח את בעלה לאומן במקום לנסוע לשם בבכי. אבל מיכל שקרנית, היא לא באמת, רק כאילו, מאמינה לגמרי שיבוא החתן בשמיני של חנוכה, אבל מיואשת לגמרי. עד הרגע האחרון אין לצופה מושג למה היא שקרנית ומה פשר ההצגה המנותקת מכל הקשר של חוסר האמונה שהיא מתוודה עליו.

 

ולמיכל יש חיות ליטוף, ויש לה גם נחש. אוי הנחש, זה המייצג את הפיתוי של האיש האבוד, זה שלא יגיע אלא בדרכו הנחשית. ומיכל אוהבת ללטף את הנחש הזה, לנגוס מן הפרי שיזכיר לה את העירום הלא נחשק שלה, ומולה אפילו ילדות קטנות בסמינר חרדי, שמיכל מזמינה אותן ללטף את הנחש, יודעות שנחשים ונשים מעולם לא היו שילוב מוצלח.

 

מיכל נוסעת לאומן, מתוודה שהיא לא מרגישה כלום, שהיא לא מאמינה ולא באמת מתפללת, ממררת בבכי בלי דמעות, רק כאילו, ומן העבר השני נשמעת בת קול, מלטפת, מרחמת, סקרנית, מחויכת, בת קול מעזרת הגברים, של רומנטיקן בגרוש, שבסוף ישיר 'בואי אמא', ולא 'בואי כלה', יבקש נחמה ולא אהבה. ומיכל גם יוצאת לדייט עם אחד, מלח הארץ, בעל פאות מגולח, מילואימניק חרדי חוזר בתשובה, שלא רוצה אותה אבל לא יכול בלעדיה, וגם לא יכול להתחתן בשמיני של חנוכה כי הוא בצבא. ויש עוד אחד, בעל האולם שנפרד מאישתו, שאמא שלו מכשפת בדם של דגים ומוציאה את האמת מהקרבן, מיכל, שיותר משהיא רוצה חתן, היא לא רוצה להיות לבד.

 

איזו אמת בנאלית, כאילו יש אמת אחרת בסרט של יוצרת חרדית, שמפחדת מכל סימן של נשיות, מיניות, פיתוי. רק זוגיות אלימה יש, של אישה שצורחת באיומים מתחת לחלונו של בעלה עד שהוא מתרצה, ואחרת שקובעת תאריך לחתונה ומכריחה שיבוא החתן, ושלישית, רופאה, שגונבת ביום אחד את החתן הבורח של מיכל. והנחש המלוטף? הרי הוא שריד מעולמה הישן של רמה בורשטיין, שריד של פיתוי שמוחזר לכלוב ולא ייזכר עוד, אולי של חסידת ברסלב שקיוותה כי לא נשים לב לאיזה געגוע נשכח של חוזרת בתשובה.

 

למיכל נמאס לבחור, אבל יותר ממה שנמאס לה לבחור היא מקווה שיבוא חתן שלא רוצה לבחור, שיש לו מישהי מן המוכן שתקפוץ איתו לחופה, ככה, בלי הכנות. אפילו אליעזר עבד אברהם, שביקש גם הוא סימן משמים, ביקש לבחור כלה ראויה בעלת חסד, ולא את הראשונה שתגיע. אבל מיכל היא ילדת עולם חדש, כזה שנמאס לו לבחור והוא לא רוצה סיכונים, דור שברירתו היחידה לבטוח ברבנים מתים, או בגורל, רק לא להחליט ולא לנהל סיכונים.

 

כמה סמלים יש בסרט לעבור את הקיר' (רמה בורשטיין, 2016), אוסף של קלישאות, נחשים, קברים, מכשפות ודם של דג ועין רעה, ונס חנוכה, וחילונים שנוסעים לאומן או מגדלים פאות עבותות עושות מילואים כי נגע בהם האור. וכלה, כזו שאיש לא מבין במה היא משקרת ומדוע אין קתרזיס שיהפוך אותה לראויה לחתן המסכן. וחתן דנן ישיר לה בקולי קולות עד כמה ליבו בטוח בה, למרות שהיא לא צופיה הליכות עצמה ולא ביתה, ספק מאמינה ספק מזוייפת. וכמה חסרה האהבה שהרי היא שקר, ומוסתר הפיתוי שהרי הוא נחשי, והבחירה נדחקת שהרי היא עול כבד. הכי טוב זה להסתיר את הנחש בכלוב, לוותר על אהבה והשתוקקות, ולבחור שלא לבחור.

 

רמה בורשטיין כתבה תסריט בו כל הגברים עקרים רגשית והנשים עסוקות רק בלמצוא חתן. סיפור על חזרה בתשובה שרק גורמת עצב וכאב, תמהונות ובורות, וזלזול בכל מי שנותר מאחור והחליט לבחור בחיים אמיתיים. נעה קולר, המשחקת את מיכל, מצילה את הסרט מעט במשחק מצויין, אולם כשמסביבה שחקנים משועממים וחברות משונות, ומעליה תסריט ילדותי על עקשנות משתלמת, לא נותרה הרבה תקווה. אפשר היה להציל מעט מן הסרט אם יוצריו היו מפסיקים אותו בטבילה במקווה, ברגע של ההסתרה שבתוך ההסתרה, כפי שסברו רבים מהצופים שהתרוממו מכסאם במחשבה כזו. אם בורשטיין הייתה מוותרת על הוודאות ומשאירה את הצופה עם ההחלטה להתחתן כקפיצה של אמונה שלא זקוקה לפתרון, אפשר היה לראות את הסיפור כסיפור חסידי, אולם בהחלטתה להפוך את האמונה לפתרון, בחרה בורשטיין להציג את האמונה בקטנות מוחין.

 

אחד מאיתנו סבור כי הסרט הוא ביקורת על העולם החרדי העקר רגשית, כתב אישום כנגד חברה המסרסת את אנשיה וכנגד פולחן של קברים שהמענה היחיד מהם בא מן התוהו. הכותב האחר מאוד היה רוצה להאמין כי כך הוא, אולם ברור לו כי היוצרת שרטטה עולם יהודי שבעיניה הוא מופלא ועמוק ומקודש. שנינו מסכימים, כמו רבים מחברינו, כי בסופו של יום הוצגה על המסך סאטירה נוקבת על חברה ריקה ועצובה, הבטוחה בעיוורון בצדקת דרכה.

 

מאז ומעולם ביקשו האנשים וודאות. היו אלה האלים, המכשפים, המתים, הלוגיקה, המדע, שביקשו לספק את יצר הוודאות, ולבטל את החירות לבחור. ביום מן הימים ויתר העולם היהודי על הוודאות והעדיף את הספק, את ה'אלו ואלו דברי אלקים'. הנבואה נדחקה לטובת החכמה, והחכמה היהודית הייתה החכמה לחלוק ולבקר, לא לפסוק ולהחליט. הדת המונותיאיסטית ויתרה על המונוליטיות בארץ, והעדיפה את הספק והשהייה. מן המערה של אפלטון יצא אחד שראה את האור, והוא חזר להנחיל לכולם אמת אחת, שהפכה להיות לעולם רצחנית וקנאית וחשוכה יותר מן המערה ממנה יצא, בעוד מן המערה שלנו יצאו תמיד שניים, הלל ושמאי, אביי ורבא, קארו ואיסרליש.

תגובות גולשים

(*)שדות חובה